הסגולה היומית
המעביר על מדותיו: אמרו רז"ל כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר נושא עון ועובר על פשע,...המעביר על מדותיו
אמרו רז"ל כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר נושא עון ועובר על פשע, למי נושא עון למי שעובר על פשע. לכן יוכיח האדם את נפשו ויאמר לו, למה תסבול יסורים בעולם הזה ובגיהנם על עונותיך, הלא טוב לך לסבול חרפת אנוש וגידופיו ולא תענה, ותשמח ביסורים אלו, כי תעלת רפואה הם לנפשך, זרח בחשך אורך, כמו שאמרו רז"ל, הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתם ואינן כהסיבין עחסין מאהבה ושמחים ביסורים עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, פירש החסיד ששלש מדרגות דבר התנא, זו למעלה מזו. ראשונה זה מי ששומע חרפתו ומשיב, אבל אינו מעליב את חבירו בתשובתו. שנית, אם אינו משיב כלל, אך לבו מר לו בקרבו. שלישית, ששמח ביסורין, הם הדברים של חרפה אשר שמע, אולי גם ה' יכפר עונותיו
הבונים של העולים היהודי
איזה אדם, לא דחוף להמציא לו שם, החליט להגדיל את ביתו. הוא שכר עובדים ואמר להם לבנות לו דר נוסף.
למחרת בבוקר הגיעו הפועלים והביאו עמם את חומרי העבודה ועם כלי העבודה והתחילו לעבוד במרץ. הם בקושי התחילו לנסר, להלום ולדפוק, כאשר לפתע נפתחת חלון והם שומעים צעקה, "שא, שיהיה פה שקט! מה זה הרעש הנוראי הזה?!"
למחרת בבוקר הגיעו הפועלים והביאו עמם את חומרי העבודה ועם כלי העבודה והתחילו לעבוד במרץ. הם בקושי התחילו לנסר, להלום ולדפוק, כאשר לפתע נפתחת חלון והם שומעים צעקה, "שא, שיהיה פה שקט! מה זה הרעש הנוראי הזה?!"
א. כ"ץ | ביטאון מעלות (באידיש) | כ"ו אב ה'תשע"ו
הפועלים מסתובבים לראות מי הצועק, אולי העירו איזה שכן נרגן משנתו? כמה המומים היו הם לגלות כי האדם הצועק אינו אלא אותו בעל הבית ששכר אותם לעשות את העבודה!
מה הנמשל?
הנמשל הוא כך: נסעתי פעם באוטובוס, נסיעה ארוכה, יחד עם מספר משפחות אשר להם ילדים קטנים. היכן שהוא באמצע הדרך על הכביש האינסופי, אחד מהנוסעים הקטנטנים החליט כי אינו מעוניין עוד לשבת את הנסיעה ובכלל אף אחד לא שאל אותו, והוא ביטא את מחאתו ואת אי שביעות רצונו בטונים גבוהים.
מיד החלו מספר מנוסעי האוטובוס לענות במקהלה של צעקות:
"שא!"
"ש-ש-ש!"
"שקט! אנשים רוצים לישון, לא?"
כאילו ולאמא הצעירה לא היה גם ככה עד למעלה ראש.
כאילו והיא לא עשתה ככל יכולתה להשקיט את הילד הקט.
כאילו והיא נהנית לשמוע את ילדה בוכה.
כאילו ולה עצמה לא דרושה השינה, כי כנראה זאת הפעם הראשונה בחייו שהילד בוכה.
חכו, המשל ממשיך.
הפועלים בקושי הספיקו לעשות צעד קטן בהמשך עבודתם, כאשר בעל הבית הגיעה בצעקות. "מה זה הפיכה הזאת?! עצים ולבנים זרוקים בכל עבר! חתיכות מלט שבורים מהקירות! ברגים וכלים מתגלגלים על הרצפה! האם לא ניתן שמור על הנקיון קצת יותר?"
איך הסתיים הסיפור עדיך שלא נספר.
להיכן שאנו לא הולכים והיכן שאנו לא עומדים אנו שומעים את שירת שבחיה של ה-אידישע מאמע, הבונים (באידיש המילה 'פועלים' 'בונים' היא מילה אחת) הבונים של כלל ישראל, המסורים, הטובים, שאינם ישנים לילות כימים, שמבשלת ואופה, שמנקה ושוטפת... בכל דרשה לנשים, בכל שיעור על חינוך, אנו שומעות על הזכות הגדולה שיש לנו לגדל ילדים יהודיים, לקחת את את הנשמות היקרות ולבנות פיזית ונפשית חיילים לצבא ה'.
כן, כן, זה הכל נכון. אבל בניה עושה רעש. בניה אף עושה לכלוך ובלאגן. הדבר האחרון שהפועל הבונה צריך על ראשו כדי לעזור לעבודתו הקשה זה לשמוע צעקות וטענות מדוע אין הוא שומר מספיק על השקט ועל הנקיון בשעה שהוא עסוק בתפקידו.
אנו חיים בעולם בו נעלמו כל המחיצות. אנשים מבוגרים חייבים להראות בדיוק כמו הצעירים. אם רצים החוצה לרחוב על מנת לקנות משהו קטן שעה לפני כניסת שבת, חייבים להראות כאילו יוצאים לחתונה. העני חייב להתלבש, לאכול, לערות שמחות כמו שכנו העשיר, אע"פ תלווה, תלקט נדבות, תגנוב. בית עם ילדים קטנים צריך להראות בדיוק כמו בית של זוג ערירי וחשוך ילדים ל"ע. ומי שאינו מצליח להציג כך את ביתו ישכור עוזרות מבוקר עד ערב, או יחטוף משבר עצבים ר"ל.
אנשים פשוט שכחו כי אמא לילדים קטנטנים נמצאת בכלל בקטגוריה משל עצמה, גם ע"פ ההלכה וגם ע"פ השכל וההגיון הישר. האמהות הצעירות צריכות להיות הראשונות ברשימת הנקקים לעזרה והם, הם צריכות להיות הכתובת האחרונה לנכס להם אורחים ובכלל עבודה או סתם כל מיני טובות לא חשבות. אם חכמנו זכרונם לברכה פטרו אותם מתפילה ועוד מצות אחרות, מי אנחנו להוסיף עליהם עול של מסיבות, עסקנות ושמחות של בני דודים שלישיים?
אנו הנשים, יש לנו זכרון חלש. אנו שוכחות את העמל, את חוסר הנסיון ואת חוסר הבטחון, את הדאגה והבהלה על כל נפילה או חולי של ילד, את תחושת האין אונים ואת רגשות האשמה כאשר הילד לא הפסיק לבכות, את העול והבושה כשהבית לא היה לגמרי מסודר. פתאום זוכרים רק הפנים המחוייכות וחסרות הדאגה של אותם קטנטנים מתוקים, את השמחה של הפסיעה הראשונה, המילה הראשונה, היום הראשון בגן. להיכן נעלמו הלילות נטולי השינה, השנים שהילדים הצמיחו שיניים, אבעבועות, חצבת, הבכי הבלתי פוסק וערמות הכביסה?
השכחה היא כמובן, חסד מאת בורא עולם; בלא השכחה לא היה העולם יכול להתקיים. מצד שני זה יכול להביא לקצת גאווה וחוסר הבנה לגבי אמהות לילדים קטנים. "מדוע היא לא מסתדרת?"
כשהיו לי ילדים קטנים הבטחתי לעצמי כי אני לא אהיה כמו כל אותם נשים, אבל זה לא בא לי בקלות. האופי האנושי הוא תמיד לחשוב שלי כרגע ועכשיו יותר קשה מלכל השאר גם יחדיו, אני חייבת לשנן ולהזכיר לעצמי כמה קשה היה כשלא היה לי מישהו שאוכל לדחוף תינוק בכיין לידיו, כשחסר לי בצל לארוחת הערב ולא היה לי את מי לשלוח ללוות משכנה, כשלכל אירוע או שמחה היה אומר לחפש בייבי סיטר, לשלם הון ולחזור הבייתה מותשת רק כדי לשמוע שהילד לא הפסיק לבכות; כשכל נסיעה אומר לסוב איתי עגלה, חיתולים, בקבוקים ובלי רגע של מנוחה כל הדרך
באותם שנים, השתוקקתי לשמוע שאני מצטיינת בניהול הבית ולשמוע שהנה אוטוטו הזמנים הקשים האלו יעברו, שמעתי מכל הבעלעבוסטעס המנוסות את אותו פזמון: "את חושבת שלך קשה? זה קל, זה מתוק כמו דבש! חכי, חכי, עוד מעט מגיעים הזמנים הבאמת קשים. ילדים קטנים-דאגות קטנות; ילדים גדולים-דאגות גדולות."
עד היום יש לי טעם מר ש"מילות הנחמה" הותירו בפי. רק אחת הייתה, סבתי ע"ה, היא דברה אחרת. "זה קשה, זה קשה," היא אמרה תוך שראתה אותי נסחבת במדרגות העולות לביתה עם שלושה ילדים. "אני זוכרת כשלי היו עוד ילדים קטנים, זה לא קל בכלל."
כמו רוח רעננה היו מילותיה משיבים את נפשי. זאת אומרת שכן יש אור בקצה המנהרה! ואני כבר חשבתי שכל חיי אהיה נתונה לשיעבוד שעודעלול רק להחמיר!
עמדתי פעם בין קבוצת נשים בתור לעלות לאוטובוס עמוס בדרכנו מחתונה. היה זה שעת לילה מאחורת והיינו כולנו עייפות, כאשר התעורר הספק אם בכל יהיה מקום לעלות את כולם על האטובוס קראה אשה מבוגרת אחת ואמרה: "קודם יעלו האמהות לילדים קטנים, הם חייבות לנסוע כמה שיותר מהר, אנו נשאר לישון פה בעיר, לא נורא, בין יהודים אנו נמצאים."
אני הייתי אז בין שתי הקטגוריות, בלי קטנטנן על הידיים אבל דיי מתגעגעת לחזור לביתי אל ילדיי. וחשבתי לעצמי: הנה, זאת השגה של אמא יהודייה! זה נקרא כבוד לבוני כלל ישראל! כך היו צריכים כולם לנהוג, לא לחפש לתפוס מקום לעצמם, אלא לחשוב על הכלל, על ה-שעפעלעך קטנים שממתינים בבית לאמותיהם העייפות. מיד זזנו ופנינו דרך לאמהות הצעירות שלא יודעות יום וליל ביגיעתם לגדל דורות חדשים לעם היהודי.
ישנם קהילות שמעמידות מנין מיוחד לנשים עם ילדים על מנת שישמעו תקיעת שופר, ומהם ילמדו וכן יעשו. ואלו שאינם זוכות ללוקסוס שכזה, הזמנה משכן שממילא תוקע בביתו הייתה יכולה להיות עזרה גדולה, לפחות אפשר לקבלם בסבר פנים יופות כשאר הם מגיעות לשמוע קול שופר או קריאת מגילה, אע"פ שאין אלו מן המצוות הקלות וגם במשך השנה כולה ניתן לפעמים לקנות עולם הבא כאשר יוצאים למכולת ושואלים את השכנה הצעירה אם היא צריכה משהו חיוני מהמכולת.
כל אמא לילדים קטנים שמצליחה החזיק מינימום של סדר בביתה, עובדת למעלה מכוחה. על מנת שהיא תישאר שפויה, חובה לתת לה חיזוק והערכה וקצת עזרה גם לא נורא.
אז כן, ילדים עושים לכלולך. ילדים עושים רעש. מי שאינו מוכן לסבול זאת, מי שרוצה תמיד נקיון ושקט, אם כזה יכול לעבור לאנטרטיקה.
ולכם, נשם יקרות, יש לי בשורה טובה: זה לא הופך להיות קשה יותר, בעזרת ה', רק קל יותר. אמת, הדאגות גדלים, החלטות יותר מסובכות. אבל היגיעה הפיזית, העייפות והמרדף לסיים את עבודת האתמול, ככל שעובר זמן בעז"ה רק נהיה קל יותר.
בינתים, שמרו על בריאותכם ועל עצביכם, תשקיעו בילדים כמה שרק אפשר, תלמדו אותם להושיט עזרה מגיל צעיר, ועוד מעט, עוד מעט תוכלו שבת לנוח ולהתרענן עם כוס קפה ולנשום.
הזורעים בדמע, ברנה יקצורו!
מה הנמשל?
הנמשל הוא כך: נסעתי פעם באוטובוס, נסיעה ארוכה, יחד עם מספר משפחות אשר להם ילדים קטנים. היכן שהוא באמצע הדרך על הכביש האינסופי, אחד מהנוסעים הקטנטנים החליט כי אינו מעוניין עוד לשבת את הנסיעה ובכלל אף אחד לא שאל אותו, והוא ביטא את מחאתו ואת אי שביעות רצונו בטונים גבוהים.
מיד החלו מספר מנוסעי האוטובוס לענות במקהלה של צעקות:
"שא!"
"ש-ש-ש!"
"שקט! אנשים רוצים לישון, לא?"
כאילו ולאמא הצעירה לא היה גם ככה עד למעלה ראש.
כאילו והיא לא עשתה ככל יכולתה להשקיט את הילד הקט.
כאילו והיא נהנית לשמוע את ילדה בוכה.
כאילו ולה עצמה לא דרושה השינה, כי כנראה זאת הפעם הראשונה בחייו שהילד בוכה.
חכו, המשל ממשיך.
הפועלים בקושי הספיקו לעשות צעד קטן בהמשך עבודתם, כאשר בעל הבית הגיעה בצעקות. "מה זה הפיכה הזאת?! עצים ולבנים זרוקים בכל עבר! חתיכות מלט שבורים מהקירות! ברגים וכלים מתגלגלים על הרצפה! האם לא ניתן שמור על הנקיון קצת יותר?"
איך הסתיים הסיפור עדיך שלא נספר.
להיכן שאנו לא הולכים והיכן שאנו לא עומדים אנו שומעים את שירת שבחיה של ה-אידישע מאמע, הבונים (באידיש המילה 'פועלים' 'בונים' היא מילה אחת) הבונים של כלל ישראל, המסורים, הטובים, שאינם ישנים לילות כימים, שמבשלת ואופה, שמנקה ושוטפת... בכל דרשה לנשים, בכל שיעור על חינוך, אנו שומעות על הזכות הגדולה שיש לנו לגדל ילדים יהודיים, לקחת את את הנשמות היקרות ולבנות פיזית ונפשית חיילים לצבא ה'.
כן, כן, זה הכל נכון. אבל בניה עושה רעש. בניה אף עושה לכלוך ובלאגן. הדבר האחרון שהפועל הבונה צריך על ראשו כדי לעזור לעבודתו הקשה זה לשמוע צעקות וטענות מדוע אין הוא שומר מספיק על השקט ועל הנקיון בשעה שהוא עסוק בתפקידו.
אנו חיים בעולם בו נעלמו כל המחיצות. אנשים מבוגרים חייבים להראות בדיוק כמו הצעירים. אם רצים החוצה לרחוב על מנת לקנות משהו קטן שעה לפני כניסת שבת, חייבים להראות כאילו יוצאים לחתונה. העני חייב להתלבש, לאכול, לערות שמחות כמו שכנו העשיר, אע"פ תלווה, תלקט נדבות, תגנוב. בית עם ילדים קטנים צריך להראות בדיוק כמו בית של זוג ערירי וחשוך ילדים ל"ע. ומי שאינו מצליח להציג כך את ביתו ישכור עוזרות מבוקר עד ערב, או יחטוף משבר עצבים ר"ל.
אנשים פשוט שכחו כי אמא לילדים קטנטנים נמצאת בכלל בקטגוריה משל עצמה, גם ע"פ ההלכה וגם ע"פ השכל וההגיון הישר. האמהות הצעירות צריכות להיות הראשונות ברשימת הנקקים לעזרה והם, הם צריכות להיות הכתובת האחרונה לנכס להם אורחים ובכלל עבודה או סתם כל מיני טובות לא חשבות. אם חכמנו זכרונם לברכה פטרו אותם מתפילה ועוד מצות אחרות, מי אנחנו להוסיף עליהם עול של מסיבות, עסקנות ושמחות של בני דודים שלישיים?
אנו הנשים, יש לנו זכרון חלש. אנו שוכחות את העמל, את חוסר הנסיון ואת חוסר הבטחון, את הדאגה והבהלה על כל נפילה או חולי של ילד, את תחושת האין אונים ואת רגשות האשמה כאשר הילד לא הפסיק לבכות, את העול והבושה כשהבית לא היה לגמרי מסודר. פתאום זוכרים רק הפנים המחוייכות וחסרות הדאגה של אותם קטנטנים מתוקים, את השמחה של הפסיעה הראשונה, המילה הראשונה, היום הראשון בגן. להיכן נעלמו הלילות נטולי השינה, השנים שהילדים הצמיחו שיניים, אבעבועות, חצבת, הבכי הבלתי פוסק וערמות הכביסה?
השכחה היא כמובן, חסד מאת בורא עולם; בלא השכחה לא היה העולם יכול להתקיים. מצד שני זה יכול להביא לקצת גאווה וחוסר הבנה לגבי אמהות לילדים קטנים. "מדוע היא לא מסתדרת?"
כשהיו לי ילדים קטנים הבטחתי לעצמי כי אני לא אהיה כמו כל אותם נשים, אבל זה לא בא לי בקלות. האופי האנושי הוא תמיד לחשוב שלי כרגע ועכשיו יותר קשה מלכל השאר גם יחדיו, אני חייבת לשנן ולהזכיר לעצמי כמה קשה היה כשלא היה לי מישהו שאוכל לדחוף תינוק בכיין לידיו, כשחסר לי בצל לארוחת הערב ולא היה לי את מי לשלוח ללוות משכנה, כשלכל אירוע או שמחה היה אומר לחפש בייבי סיטר, לשלם הון ולחזור הבייתה מותשת רק כדי לשמוע שהילד לא הפסיק לבכות; כשכל נסיעה אומר לסוב איתי עגלה, חיתולים, בקבוקים ובלי רגע של מנוחה כל הדרך
באותם שנים, השתוקקתי לשמוע שאני מצטיינת בניהול הבית ולשמוע שהנה אוטוטו הזמנים הקשים האלו יעברו, שמעתי מכל הבעלעבוסטעס המנוסות את אותו פזמון: "את חושבת שלך קשה? זה קל, זה מתוק כמו דבש! חכי, חכי, עוד מעט מגיעים הזמנים הבאמת קשים. ילדים קטנים-דאגות קטנות; ילדים גדולים-דאגות גדולות."
עד היום יש לי טעם מר ש"מילות הנחמה" הותירו בפי. רק אחת הייתה, סבתי ע"ה, היא דברה אחרת. "זה קשה, זה קשה," היא אמרה תוך שראתה אותי נסחבת במדרגות העולות לביתה עם שלושה ילדים. "אני זוכרת כשלי היו עוד ילדים קטנים, זה לא קל בכלל."
כמו רוח רעננה היו מילותיה משיבים את נפשי. זאת אומרת שכן יש אור בקצה המנהרה! ואני כבר חשבתי שכל חיי אהיה נתונה לשיעבוד שעודעלול רק להחמיר!
עמדתי פעם בין קבוצת נשים בתור לעלות לאוטובוס עמוס בדרכנו מחתונה. היה זה שעת לילה מאחורת והיינו כולנו עייפות, כאשר התעורר הספק אם בכל יהיה מקום לעלות את כולם על האטובוס קראה אשה מבוגרת אחת ואמרה: "קודם יעלו האמהות לילדים קטנים, הם חייבות לנסוע כמה שיותר מהר, אנו נשאר לישון פה בעיר, לא נורא, בין יהודים אנו נמצאים."
אני הייתי אז בין שתי הקטגוריות, בלי קטנטנן על הידיים אבל דיי מתגעגעת לחזור לביתי אל ילדיי. וחשבתי לעצמי: הנה, זאת השגה של אמא יהודייה! זה נקרא כבוד לבוני כלל ישראל! כך היו צריכים כולם לנהוג, לא לחפש לתפוס מקום לעצמם, אלא לחשוב על הכלל, על ה-שעפעלעך קטנים שממתינים בבית לאמותיהם העייפות. מיד זזנו ופנינו דרך לאמהות הצעירות שלא יודעות יום וליל ביגיעתם לגדל דורות חדשים לעם היהודי.
ישנם קהילות שמעמידות מנין מיוחד לנשים עם ילדים על מנת שישמעו תקיעת שופר, ומהם ילמדו וכן יעשו. ואלו שאינם זוכות ללוקסוס שכזה, הזמנה משכן שממילא תוקע בביתו הייתה יכולה להיות עזרה גדולה, לפחות אפשר לקבלם בסבר פנים יופות כשאר הם מגיעות לשמוע קול שופר או קריאת מגילה, אע"פ שאין אלו מן המצוות הקלות וגם במשך השנה כולה ניתן לפעמים לקנות עולם הבא כאשר יוצאים למכולת ושואלים את השכנה הצעירה אם היא צריכה משהו חיוני מהמכולת.
כל אמא לילדים קטנים שמצליחה החזיק מינימום של סדר בביתה, עובדת למעלה מכוחה. על מנת שהיא תישאר שפויה, חובה לתת לה חיזוק והערכה וקצת עזרה גם לא נורא.
אז כן, ילדים עושים לכלולך. ילדים עושים רעש. מי שאינו מוכן לסבול זאת, מי שרוצה תמיד נקיון ושקט, אם כזה יכול לעבור לאנטרטיקה.
ולכם, נשם יקרות, יש לי בשורה טובה: זה לא הופך להיות קשה יותר, בעזרת ה', רק קל יותר. אמת, הדאגות גדלים, החלטות יותר מסובכות. אבל היגיעה הפיזית, העייפות והמרדף לסיים את עבודת האתמול, ככל שעובר זמן בעז"ה רק נהיה קל יותר.
בינתים, שמרו על בריאותכם ועל עצביכם, תשקיעו בילדים כמה שרק אפשר, תלמדו אותם להושיט עזרה מגיל צעיר, ועוד מעט, עוד מעט תוכלו שבת לנוח ולהתרענן עם כוס קפה ולנשום.
הזורעים בדמע, ברנה יקצורו!
דפים קשורים
פרספקטיבה נכונה...
שמעון גווירץ | שאו מרום עיניכם
ג' שבט ה'תשע"ב
תינוקות, ילדים, נערים, גיל ההתבגרות או גיל המעבר, מבוגרים וזקנים, כולם, אבל כולם דואגים. עוצמת הדאגה משתנה ממקרה למקרה אך אין לה כל קשר לגיל.
"כן" - "לא" - זה לא תמיד שחור לבן
שמעון גווירץ | שאו מרום עיניכם
ב' ניסן ה'תשע"ב
חלק מחובת החינוך המוטלת עלינו כהורים היא לאסור על ילדינו דברים מסויימים ולחייבם בדברים מסויימים, ילד חייב לשמוע מהוריו את המילה "לא" מפעם לפעם אחרת הוא יגדל להיות פרא אדם, הורה חייב לומר גם את המילה "כן" ולחייב את ילדיו בדברים מסויימים אחרת ילדיו יצאו פראי אדם
כמה כואבת דקירת המחט
יחזקאל רוקח
י' תמוז ה'תשע"ד
אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, פתחו לי פתח כחודו של מחט ואפתח לכם פתח כפתחו של אולם. לפעמים נדמה לאדם כי ככל שהוא מנסה יותר להתקרב אל ה' ית' הרי שהוא מתרחק ממנו יותר, עולה מדרגה אחת ונופל שתיים, מטפס הוא בתשישות במעלה ההר והוא מתגלגל מטה מטה..
אהבה ללא תנאים
דוד הוד | שאו מרום עיניכם
י' סיון ה'תשע"ב
...אלוקים עושה הכל כדי שנגיע ללמעלה ללא מינוסים, כדי שנוכל לנוח שם על זרי דפנה בלתי נבילים וכדי שלא נפצח במסע בכי נצחי...
תהפוכות ליבי
שמעון גווירץ | מוסדות שמ"ע
כ"ד אב ה'תשע"ג
בצינורות ליבי טיילתי ויחד עם השסתומים נלחמתי או אז, גיליתי כי הלב אינו מקום למלחמות ולהאשמות. הלב הוא המועט המחזיק את המרובה, מקום קטן לאהוב הרבה...
בת ציון האלמנה
שמעון גווירץ | שאו מרום עיניכם
ה' חשון ה'תשע"ב
בבית המקדש החרב, בחדר מט לנפול, יושבת האלמנה 'בת ציון' בבדידותה, מתאבלת היא כדרכה במר נפשה על בנה יחידה, 'עם ישראל' אהוב ליבה.
כה רחוק... אך כה קרוב לליבה...
איך חלפו השנים? יותר מאלפיים שנה מאז הוא הגיעה לבקרה, והיא האלמנה יושבת ובוכה, שואלת אותך ה' "עַד אָנָה בִּכְיָה בְצִיּוֹן, וּמִסְפֵּד בִּירוּשָׁלָיִם".
שדות חובה מסומנים באדום