הסגולה היומית

תפילה נאה לט"ו בשבט: תפילה נאה לאמרה לפני אכילת הפירות ביום ט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות &nb...

תפילה נאה לט"ו בשבט

תפילה נאה לאמרה לפני אכילת הפירות ביום ט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות

אָנָּא השם רַחוּם וְחַנּוּן, שֶׁלֹּא הֶחְסַרְתָּ מֵעוֹלָמְךָ דָּבָר, וּבָרָאתָ בּוֹ אִילָנוֹת טוֹבוֹת לֵהָנוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם, אָנָּא זַכֵּנוּ לִטְּעֹם מִנֹּפֶת צוּף פֵּרוֹתֶיךָ הַנְּעִימִים, אֲשֶׁר פֵּאַרְתָּ בָּהֶם עוֹלָמְךָ, זַכֵּנִי לְהֶאָרַת הָרָצוֹן שֶׁבְּפֵרוֹתֶיךָ, אֲשֶׁר בָּהּ יִתְרוֹמְמוּ וְיָשׁוּבוּ כָּל הָעוֹלָמוֹת אֵלֶיךָ בָּאַהֲבָה, זַכֵּנִי בִּזְכוּת כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, הַטּוֹעֲמִים בַּיּוֹם זֶה מִשֶׁפַע מִינֵי פֵּרוֹתֶיךָ לִרְאוֹת בַּתִּקּוּן כָּל הַסְּפִירוֹת שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת. אָנָּא, זַכֵּנוּ לְכַוֵּן לִטְעֹם פֵּרוֹתֶיךָ בִּקְּדוּשָׁה וּבְטָהֳרָה לֶשֶׁם שָׁמַיִם, לְתַקֵּן שָׁרָשָׁם כְּפִי שֶׁהָיָה בְּגַן עֵדֶן מִקֶדֶּם, בַּשָּׁעָה שֶׁצִּוָּה הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ לָאָדָם הָרִאשׁוֹן: "מִכָּל עֵץ הַגַּן אָכֹל תֹּאכַל". זַכֵּנִי לַסּוֹדוֹת הָעֶלְיוֹנִים הַנּוֹרָאִים הַגְּנוּזִים בְּכָל פְּרִי וּפְרִי, לִסְגֻלַּת הֱיוֹתוֹ כְּלִי נִפְלָא לְהֶאָרַת הָרָצוֹן, לִדְבֵקוּת עִלָּאִית, לָאוֹר אֵין סוֹף, כַּאֲשֶׁר הֵאִיר עֲדַיִן הָאוֹר הַגָּנוּז, וְאָדָם הָרִאשׁוֹן הָיָה מְזֻמָן לְיוֹם שֶׁכֻּלוֹ שַׁבָּת .

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה גִּלִּיתָּ לָנוּ עַל יְדֵי בְּחִירֵי צַדִּיקֶיךָ, שֶׁגַּם עַכְשָׁו אָנוּ יְכוֹלִים לִזְכּוֹת לְכָל זֶה, וְדַיקָא עַל יְדֵי הָאֲכִילָה, כִּי עַל יְדֵי אֲכִילָה בִּקְּדוּשָׁה וּבְטָהֳרָה נִמְשָׁכִים מַקִּיפִים נִפְלָאִים, שֶׁאֲפִלּוּ מַלְאָכִים אֵינָם מַשִּׂיגִים אוֹתָם. עַל כֵּן בָּאנוּ עַתָּה לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ, אָבִינוּ אַב הָרַחְמָן, שֶׁנִּזְכֶּה בַּאֲכִילַת פֵּרוֹתֶיךָ בְּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה, שֶׁתָּאִיר לָנוּ בְּהֶאָרַת הָרָצוֹן, בְּהֶאָרַת הַנֹּעַם הָעֶלְיוֹן, עַד שֶׁנִּזְכֶּה לִכְּסֹף וּלְהִשְׁתּוֹקֵק מְאֹד אֵלֶיךָ בִּרְצוֹן מֻפְלָג, אֲשֶׁר יוֹצִיא אוֹתָנוּ מִגַשְׁמִיוּתֵנוּ לְגַמְרֵי, עַד אֲשֶׁר נִזְכֶּה לְהַשָּׂגָה גְּדוֹלָה מִן הַמַּלְאָכִים, כִּי עֲתִידִים צַדִּיקִים, שֶׁתּהא מְחִצָתָם לְפָנִים מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, כַּאֲשֶׁר יָבוֹאוּ וְיִשְׁאֲלוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זַכֵּנִי לַנֹּעַם הָעֶלְיוֹן, הַשּׁוֹפֵעַ וּמֵאִיר בְּפֶרוֹתֶיךָ, זַכֵּנִי לַנֹּעַם הָעֶלְיוֹן, שֶׁעַל יָדוֹ נִמְשֶׁכֶת הִתְגַּלּוּת כְּבוֹדְךָ, שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ כָּל הַבְּרִיאָה, שֹׁרֶשׁ כָּל עֲשֶׂרֶת המאמרות, שֶׁבָּהֶם נִבְרָא הָעוֹלָם מֵחָדָשׁ. אָנָּא זַכֵּנוּ עַל יְדֵי טְעִימַת פֵּרוֹתֶיךָ לִזְכּוֹת לַנֹּעַם הָעֶלְיוֹן, לַחְזוֹת בַּנֹּעַם ה' וּלְהַכִּיר גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרֵךְ. אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֶית ה' כָּל יְמֵי חַיָּי, לַחְזוֹת בַּנֹּעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ .

בת ציון האלמנה

בבית המקדש החרב, בחדר מט לנפול, יושבת האלמנה 'בת ציון' בבדידותה, מתאבלת היא כדרכה במר נפשה על בנה יחידה, 'עם ישראל' אהוב ליבה.

כה רחוק... אך כה קרוב לליבה...

איך חלפו השנים? יותר מאלפיים שנה מאז הוא הגיעה לבקרה, והיא האלמנה יושבת ובוכה, שואלת אותך ה' "עַד אָנָה בִּכְיָה בְצִיּוֹן, וּמִסְפֵּד בִּירוּשָׁלָיִם".

שמעון גווירץ | שאו מרום עיניכם | ה' חשון ה'תשע"ב

בבית המקדש החרב, בחדר מט לנפול, יושבת האלמנה ′בת ציון′ בבדידותה, מתאבלת היא כדרכה במר נפשה על בנה יחידה, ′עם ישראל′ אהוב ליבה.

כה רחוק... אך כה קרוב לליבה...

איך חלפו השנים? יותר מאלפיים שנה מאז הוא הגיעה לבקרה, והיא האלמנה יושבת ובוכה, שואלת אותך ה′ "עַד אָנָה בִּכְיָה בְצִיּוֹן, וּמִסְפֵּד בִּירוּשָׁלָיִם".

מפוזר בעולם, משך שנות גלות ארוכות יושב ′עם ישראל′ הבן יחיד, ומעיניו יבשו הדמעות. אחרי שנים שחיפש, חפש אותך ה′, ולא מצא, חכה וקווה, כ"כ רצה שתופיע, בעיניו היו דמעות, דמעות של תקווה. בימים ובלילות, בחום ובגשמים אותך יצא הוא לגלות בעודו מתייאש מלחכות.

צועק ומתחנן כְּאַיָּל אשר נפשו עורגת עַל אֲפִיקֵי מָיִם, כן עורגת נפשו אֵלֶיךָ אֱ-לֹקים.

צָמְאָה נפשו אליך א-לוקים, אֵ-ל חָי, ותקוותו מָתַי ′אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים′.

הייתה לו דמעתו לחם חוקו יומם וליל, וסביבו עוברי עורך לועגים ושואלים ′כָּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ′.

אט אט יבשו דמעותיו, נחבאו געגועיו, ואת ליבו הרגיש כאבן בקרבו. את צלך הוא ראה כמו מתוך חלום וככל שהתקרב נעלם החיזיון.

עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ, עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ. עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם, שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ.
ובהר ציון יושבת האמא וליבה צווח שובו אל ה′. בניי יקרים ראו בסבלי ועשו למעני ושובו אל ה′.

ובעודה בוכה מעירה היא את אמא רחל וכאשר זו מגלה כי בניה אינם אזי מרימה היא ′קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו′ ואינה נרגעת עד שמבטיח לה הקדוש ברוך הוא: כה אמר ה′ מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וגו′ וכתיב (שם) ויש תקוה לאחריתך נאם ה′ ושבו בנים לגבולם:"...

יתומים היינו ואין אב, אמותינו כאלמנות, אז אנא ממך אבא יקר, בתורתך הרי כתבת ′יתום ואלמנה לא תענון′. אז שובה ה′, ושוב שנית לקדשה ואל תוסיף לגרשה, ′השיבנו השם אליך ונשובה חדש ימנו כקדם′.