כה רחוק... אך כה קרוב לליבה...

איך חלפו השנים? יותר מאלפיים שנה מאז הוא הגיעה לבקרה, והיא האלמנה יושבת ובוכה, שואלת אותך ה′ "עַד אָנָה בִּכְיָה בְצִיּוֹן, וּמִסְפֵּד בִּירוּשָׁלָיִם".

מפוזר בעולם, משך שנות גלות ארוכות יושב ′עם ישראל′ הבן יחיד, ומעיניו יבשו הדמעות. אחרי שנים שחיפש, חפש אותך ה′, ולא מצא, חכה וקווה, כ"כ רצה שתופיע, בעיניו היו דמעות, דמעות של תקווה. בימים ובלילות, בחום ובגשמים אותך יצא הוא לגלות בעודו מתייאש מלחכות.

צועק ומתחנן כְּאַיָּל אשר נפשו עורגת עַל אֲפִיקֵי מָיִם, כן עורגת נפשו אֵלֶיךָ אֱ-לֹקים.

צָמְאָה נפשו אליך א-לוקים, אֵ-ל חָי, ותקוותו מָתַי ′אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים′.

הייתה לו דמעתו לחם חוקו יומם וליל, וסביבו עוברי עורך לועגים ושואלים ′כָּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ′.

אט אט יבשו דמעותיו, נחבאו געגועיו, ואת ליבו הרגיש כאבן בקרבו. את צלך הוא ראה כמו מתוך חלום וככל שהתקרב נעלם החיזיון.

עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ, עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ. עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם, שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ.
ובהר ציון יושבת האמא וליבה צווח שובו אל ה′. בניי יקרים ראו בסבלי ועשו למעני ושובו אל ה′.

ובעודה בוכה מעירה היא את אמא רחל וכאשר זו מגלה כי בניה אינם אזי מרימה היא ′קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו′ ואינה נרגעת עד שמבטיח לה הקדוש ברוך הוא: כה אמר ה′ מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וגו′ וכתיב (שם) ויש תקוה לאחריתך נאם ה′ ושבו בנים לגבולם:"...

יתומים היינו ואין אב, אמותינו כאלמנות, אז אנא ממך אבא יקר, בתורתך הרי כתבת ′יתום ואלמנה לא תענון′. אז שובה ה′, ושוב שנית לקדשה ואל תוסיף לגרשה, ′השיבנו השם אליך ונשובה חדש ימנו כקדם′.