הסגולה היומית
מאריכין ימיו: יקרא בכל ערב שבת שנים מקרא ואחד תרגום וזה סגולה נפלאה לאריכות ימים ולשפע טובה והצלחהמאריכין ימיו
יקרא בכל ערב שבת שנים מקרא ואחד תרגום וזה סגולה נפלאה לאריכות ימים ולשפע טובה והצלחה
תרופת פלא: תמימות | פרשת קורח
סופו המר של קורח צריך לשמש לנו תמרור אזהרה על חובתנו להתחדש תמיד במידת התמימות המובילה הישר לאמונה שלימה, כזאת שמצמיחה בלב האדם את כל הטוב, היקר והנאצל
שער ברסלב | ב' תמוז ה'תשע"ה
'תמימות' – תרופת הפלא שאותה גילה רבינו הקדוש, ואשר כה רבות כבר דובר עליה, הינה אם כל התרופות הרוחניות. תמימות פירושה אמונה תמימה והתמסרות למה שחכמים אמיתיים גילו. תמימות זו אמורה להצמיח את כל הטוב הגנוז בנו. וכמובן שגם להיפך: התחכמות, כלומר ההרגשה שהחכמה העצמית טובה דיה כדי לסמוך עליה, היא שורש כל המחלות הרוחניות.
העצלות לדוגמא, נתפסת אצלנו כמחלה בפני עצמה. אך רבינו הקדוש מגלה ששורשה של העצלות – בהתחכמות ובחסרון אמונה. האדם עומד לפני התפילה, אין לו מרץ וחשק להתחיל להתייגע בתפילה; הוא נשרך בדרכו לבית הכנסת, תופס בידיים רפות את הסידור ומתחיל למלמל...
ממה הוא סובל? מה מונע בעדו מלהשקיע את כל כוחו בתפילה? נכון, הוא מתעצל, אך מה גורם לאותה עצלות? – בתוך תוכו מכרסמת תולעת קטנה של חוסר אמונה שבורא העולם עומד ברגע זה ממש ומקשיב לתפילתו.
"כי בודאי אם היה לו אמונה שלמה והיה מאמין שהשם יתברך עומד עליו ושומע כל דיבור ודיבור שיוצא מפיו ומאזין לקול תפילתו – בודאי היה מתפלל כראוי בהתלהבות וחשק גדול" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, קנה).
כך גם הבושה. רבים מתברכים בלבבם שהלוואי והיה להם האומץ לגשת ליראי השם וללמוד מפיהם את הדרך הנכונה הראויה להם, אך מה לעשות הם מטבעם ביישנים, אין להם את העוז לעשות זאת...
הם מבקשים תרופה ל'מחלת' הבושה, כאשר לאמתו של דבר יש להם משהו עמוק פי כמה: חסרה להם האמונה הברורה שהם חייבים להשלים את הלימוד החסר להם מפי האנשים המתאימים – ומשום כך הם מתירים לנטייתם להתבייש שתגזול מהם את אוצר חייהם הנצחיים.
הוי אומר, לא מפני שהם ביישנים הם לא ניגשים אל יראי השם ללמוד מפיהם, אלא מפני שאין להם אמונה שלימות בחשיבות הלימוד הזה, על כן הם מתקפלים בפני הבושה.
כך גם העצבות. היא נתפסת בעיני רבים כנטייה מולדת – מה לעשות שהוא אדם שנוטה לחזות שחורות ורואה את העולם כמקור של עצב ודכדוך...
הוא מחפש תרופה לעצבות... משהו שירומם את רוחו וישמח את לבו... אך הוא דילג על שורש הבעיה: הוא סובל מחוסר אמונה; הוא מפרש את המציאות על פי הבנתו הוא, ולא מוכן לקבל באמונה שלימה את הגדרת מצבו האמיתי מפי החכם האמיתי (שם ליקו"מ, קנה).
* * *
מהותן של אמונה ותמימות הוא, כאמור, קבלת דברים כמו שהם, כפי שנאמרו מפי החכמים האמיתיים. זוהי עבודה עמוקה ותמידית, להרגיל את הלב להשתעבד ולשלם את המחיר – לא מפני שאני מבין שאכן זה כך, אלא מפני שהחכם ממני יודע זאת טוב ממני.
ככל שמתרגלים לתת כבוד פנימי בלב למה שהצדיק אומר, ובד בבד להמעיט בערכו של מה שהלב שלנו מדמיין, כך גוברת שליטתה של האמונה על כוחות הנפש שלנו.
* * *
כל המחלוקות והפילוגים נעוצים באותה מחלוקת ידועה של קורח על משה ואהרן (ליקו"מ ח"א מו).
מחלוקת איננה רק בין שני יריבים; היא יכולה להיות באדם עצמו. כאשר אדם רוצה להתפלל או להתקדש, ומשהו פנימי לא נמשך אחר הרצון הזה ומונע בעדו מלעשות זאת – הרי זו מחלוקת. יש כאן מחלוקת בין הרצונות (ראה ליקו"מ ח"א קעט).
גם מחלוקת זו, שורשה במחלוקתו של קורח.
"עיקר הפגם של קרח", כותב רבי נתן, "אף שהיה גדול במעלה מאד – ונפל לשאול תחתיות – הכל היה על ידי שעמד וסמך על דעתו, והיה חכם בעיניו" (ליקו"ה נט"י לסעודה ז, ז).
ללמדך ששורשם של כל המחלות הרוחניות, ושורשם של כל המונעים אותנו מלהגיע למשהו טוב בעבודת השם ובתיקון המדות, נעוץ באותו סירוב לקבל את האמת מתוך אמונה תמימה, ובמתן דרור להבנה האישית לקבוע מה טוב ומה רע, מה שווה ומה לא.
סופו המר של קורח צריך לשמש לנו תמרור אזהרה על חובתנו להתחדש תמיד במידת התמימות המובילה הישר לאמונה שלימה, כזאת שמצמיחה בלב האדם את כל הטוב, היקר והנאצל.
העצלות לדוגמא, נתפסת אצלנו כמחלה בפני עצמה. אך רבינו הקדוש מגלה ששורשה של העצלות – בהתחכמות ובחסרון אמונה. האדם עומד לפני התפילה, אין לו מרץ וחשק להתחיל להתייגע בתפילה; הוא נשרך בדרכו לבית הכנסת, תופס בידיים רפות את הסידור ומתחיל למלמל...
ממה הוא סובל? מה מונע בעדו מלהשקיע את כל כוחו בתפילה? נכון, הוא מתעצל, אך מה גורם לאותה עצלות? – בתוך תוכו מכרסמת תולעת קטנה של חוסר אמונה שבורא העולם עומד ברגע זה ממש ומקשיב לתפילתו.
"כי בודאי אם היה לו אמונה שלמה והיה מאמין שהשם יתברך עומד עליו ושומע כל דיבור ודיבור שיוצא מפיו ומאזין לקול תפילתו – בודאי היה מתפלל כראוי בהתלהבות וחשק גדול" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, קנה).
כך גם הבושה. רבים מתברכים בלבבם שהלוואי והיה להם האומץ לגשת ליראי השם וללמוד מפיהם את הדרך הנכונה הראויה להם, אך מה לעשות הם מטבעם ביישנים, אין להם את העוז לעשות זאת...
הם מבקשים תרופה ל'מחלת' הבושה, כאשר לאמתו של דבר יש להם משהו עמוק פי כמה: חסרה להם האמונה הברורה שהם חייבים להשלים את הלימוד החסר להם מפי האנשים המתאימים – ומשום כך הם מתירים לנטייתם להתבייש שתגזול מהם את אוצר חייהם הנצחיים.
הוי אומר, לא מפני שהם ביישנים הם לא ניגשים אל יראי השם ללמוד מפיהם, אלא מפני שאין להם אמונה שלימות בחשיבות הלימוד הזה, על כן הם מתקפלים בפני הבושה.
כך גם העצבות. היא נתפסת בעיני רבים כנטייה מולדת – מה לעשות שהוא אדם שנוטה לחזות שחורות ורואה את העולם כמקור של עצב ודכדוך...
הוא מחפש תרופה לעצבות... משהו שירומם את רוחו וישמח את לבו... אך הוא דילג על שורש הבעיה: הוא סובל מחוסר אמונה; הוא מפרש את המציאות על פי הבנתו הוא, ולא מוכן לקבל באמונה שלימה את הגדרת מצבו האמיתי מפי החכם האמיתי (שם ליקו"מ, קנה).
* * *
מהותן של אמונה ותמימות הוא, כאמור, קבלת דברים כמו שהם, כפי שנאמרו מפי החכמים האמיתיים. זוהי עבודה עמוקה ותמידית, להרגיל את הלב להשתעבד ולשלם את המחיר – לא מפני שאני מבין שאכן זה כך, אלא מפני שהחכם ממני יודע זאת טוב ממני.
ככל שמתרגלים לתת כבוד פנימי בלב למה שהצדיק אומר, ובד בבד להמעיט בערכו של מה שהלב שלנו מדמיין, כך גוברת שליטתה של האמונה על כוחות הנפש שלנו.
* * *
כל המחלוקות והפילוגים נעוצים באותה מחלוקת ידועה של קורח על משה ואהרן (ליקו"מ ח"א מו).
מחלוקת איננה רק בין שני יריבים; היא יכולה להיות באדם עצמו. כאשר אדם רוצה להתפלל או להתקדש, ומשהו פנימי לא נמשך אחר הרצון הזה ומונע בעדו מלעשות זאת – הרי זו מחלוקת. יש כאן מחלוקת בין הרצונות (ראה ליקו"מ ח"א קעט).
גם מחלוקת זו, שורשה במחלוקתו של קורח.
"עיקר הפגם של קרח", כותב רבי נתן, "אף שהיה גדול במעלה מאד – ונפל לשאול תחתיות – הכל היה על ידי שעמד וסמך על דעתו, והיה חכם בעיניו" (ליקו"ה נט"י לסעודה ז, ז).
ללמדך ששורשם של כל המחלות הרוחניות, ושורשם של כל המונעים אותנו מלהגיע למשהו טוב בעבודת השם ובתיקון המדות, נעוץ באותו סירוב לקבל את האמת מתוך אמונה תמימה, ובמתן דרור להבנה האישית לקבוע מה טוב ומה רע, מה שווה ומה לא.
סופו המר של קורח צריך לשמש לנו תמרור אזהרה על חובתנו להתחדש תמיד במידת התמימות המובילה הישר לאמונה שלימה, כזאת שמצמיחה בלב האדם את כל הטוב, היקר והנאצל.
דפים קשורים
שובו בנים שובבים (לצפיה)
הרב שלמה עופר | שאו מרום עינכים
ד' אייר ה'תשע"ג
הרב שלמה עופר בשיעור מתוך ספר הזהר הקדוש ומתוך הליקוטי מוהר"ן על הנושאים הבאים: יום המיתה | גזירות הכלל וגזירות הפרט | גדולת רבי שמעון בר יוחאי | השפעה החמורה שיש לחטא | הכוח העצום של חזרה בתשובה על כל חטא וחטא.
ליקוטי מוהר"ן תורה י"ז חלק 3 (להאזנה) הרב שלמה עופר | שאו מרום עינכים ח' טבת ה'תשע"ד מובא בגמרא: שוב יום אחד לפני מיתתך, מי יודע מתי יבוא יומו? על כן, שוב היום שמא תמות מחר. אומר רבי נחמן מרסלב, שוב יום "אחד"! שהרי מה מפיל את האדם? היום שלפני או היום שאחרי, אדם חושב כי הוא חטא כל כך הרבה בימים שלפני ואיך ישוב בתשובה? אדם אחר דואג על הימים הבאים.. עזוב הכל, אומר רבנו, דאג אך ורק ל"יום אחד" היום, שוב בתשובה ליום זה!!! אזמרה לאלוקי בעודי הרב שלמה עופר | מוסדות שמ"ע כ"ז סיון ה'תשע"ה ליקוטי הלכות אורח חיים הלכות תפילין - הלכה ה סעיפים ו' ז' ח' | שיעור מפי הרב שלמה עופר שליט"א תהפוכות ליבי שמעון גווירץ | מוסדות שמ"ע כ"ד אב ה'תשע"ג בצינורות ליבי טיילתי ויחד עם השסתומים נלחמתי או אז, גיליתי כי הלב אינו מקום למלחמות ולהאשמות. הלב הוא המועט המחזיק את המרובה, מקום קטן לאהוב הרבה... כאלה אויבים | פרשת קורח שער ברסלב ב' תמוז ה'תשע"ה כשיש לאדם אויבים, כדאי לו לדון אותם לכף זכות ולא להשיב להם כגמולם, אלא אדרבה, להשתדל להטיב להם בכל מה שהוא יכול, כמו שאנחנו מבקשים בסוף תפילת שמונה עשרה: "ונפשי כעפר לכל תהיה". צדיק או למדן | פרשת קורח שער ברסלב ב' תמוז ה'תשע"ה היהדות האמיתית מורכבת משני חלקים: צדקות ולמדנות, כשכל אחד מהם הכרחי. "כי אם אינו למדן, אמרו רבותינו זכרונם לברכה: 'ולא עם הארץ חסיד'; ולמדן בלבד, בוודאי אינו כלום, כי אפשר להיות למדן ורשע גמור. ו'לא זכה נעשה לו סם מות'. על כן צריך שיהיה למדן וחסיד"שדות חובה מסומנים באדום