הסגולה היומית

ישמע בחשק דברי חכם: ישמע בחשק דברי חכם כשדורש יראת שמים ודברי אגדה שמושכין לבו של אדם כמים, שאמרו רז"...

ישמע בחשק דברי חכם

ישמע בחשק דברי חכם כשדורש יראת שמים ודברי אגדה שמושכין לבו של אדם כמים, שאמרו רז"ל שבזה ימחול עונותיו. וחייבין אנחנו לשמוע קול מוכיח, דהכי קבלנו בסיני במסרה ג' ונשמע, נעשה ונשמע, ונשמע קולו בבואו אל הקודש, ונשמע פתגם המלך. קבלנו נעשה ונשמע עד עולם, כל אשר יצונו.
וגם קבלנו, כל עת וזמן שיבוא מאן דהוא מרבנן וידרוש תוכחה, שנשמע קולו בבואו אל הקדש, הוא בית הכנסת שנקרא מקדש מעט לדרוש לרבים, למה, כי לא לדורש הכבוד כי אם למלך הוא מלכו של עולם, וזה אומרו ונשמע פתגם המלך, על דרך שאמרו כל מקום שנאמר במגילת אמתר מלך סתם ולא אמר בהדיא אחשורוש, הוא רומז למלכו של עולם, אף על פי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. וכן אמר משה רבינו עליו השלום, כשאמר ברבים תוכחת האזינו השמים, הם העשירים הגבווהים, על דרך היקום אשר ברגליהם שפירושו שהממון מקים האדם על רגליו, ותשמע הארץ הם העניים, שפלים בארץ, ולמה, כי לא תתנו לי הכבוד כי אם לה', זה שאמר הכתוב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו. דבר אחר ונשמע פתגם, כבר ידעת מה שאמרו בזוהר - בת קול יוצאת בכל יום ומכרזת שובו בנים שובבים. ובת קול יוצאת מהר חורב בכל יום ויום ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, וקשה, למי מכריזין, הלא אין אנו שומעין כלום. אלא ודאי, אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי, כדאיתא במסכת מגילה. הכא נמי אף על גב דהוא לא שמע, מזליה שמע, כדכתיב נפלאים מעשיך, לשון כסוי, כמו כי יפלא ממך דבר, אפילו הכי ונפשי יודעת מאד. וזהו שלפעמים מתעורר באדם רוח טהרה מקול הקורא לאוזן נשמתו, ומכל מקום לא יזכה לזה רק השומע קול החכם המוכיח, והיינו דכתיב והיה אם שמוע תשמע, כלומר אם תשמע למוכיח באוזן בשר תזכה לשמוע באוזן הלב כרוז מלכו של עולם, והיינו ונשמע מתגם המלד, שעל ידי רוח הקודהב ידעו בסיני זה הענין, ואמרו ודאי שנשמע קול מוכיח לפי שאז נזכה לשמוע פתגם המלך:

ויקחו לי תרומה | פרשת תרומה

וייקחו לי תרומה" אומרת לנו התורה. לאחר צאתם של בני ישראל ממצריים, הצטווה העם לתרום מכספו, עבור בניית ה"משכן" שהוא בעצם היה סוג של "בית המקדש" שליווה את עמינו בהליכתו במדבר.

עלון שאו מרום עיניכם | כ"ח שבט ה'תשע"ה

בין הדברים שעשו מתרומות אלו, הייתה ה"מנורה" שהייתה כמעיין צורת חנוכייה.

"להעלות לפני נר תמיד" מצוונו בוראנו. אנו צריכים להדליק אור במנורה הזו לכבוד בוראנו.

אנו, בכבודנו ועצמנו, בני האנוש הגשמיים, האסורים בתוך מושגי חמשת החושים, אמורים להדליק אור לכבודו ולבקשתו של בוראנו!
מי אנחנו ומה אנחנו בורא כל האורות והמאורות, שציוויתנו להדליק ל-ך אור?
מביטים אנו אל אינסופיותו של היקום. רואים אנו את אינסופיותם של פנסי הבורא שמש ירח וכוכבים והשאלה רק מתעצמת...

וכמו שרבי עקיבא, כאשר שאל מאיתו הקיסר שיראה לו את הבורא, בקש רבי עקיבא שיביט בשמש בצהריי היום, מיותר לציין כי הקיסר לא הצליח להביט בשמש, או אז, אמר לו רבי עקיבא: "אם בשמש אינך יכול להביט איך תרצה להביט במי שברא אותה?"

אכן, הציווי הנפלא הזה, איננו בר ביצוע כיום. המשכן והמקדש אינם קיימים... אז מה, האם אין לנו את הזכות...?
אכן, מסביר רבי נתן מברסלב, את הזכות יש לנו, אפילו את היכולת, ובהחלט שהיא גם חובה.

כל נשמה, הינה כמו נר. מבקש מאיתנו בוראנו באהבתו אלינו: תדליקו כל פעם מחדש את הנר מצווה, לעשות עוד מצווה ולהתקרב עוד קצת אל הבורא. תדליקו את טוהר כוונותיכם בעשותכם את המצווה, שתהיה לכבוד הבורא בלבד ולא בגלל שזה חלק משגרת חיינו בשנה האחרונה, או ממתי שהיינו ילדים.

את נר אהבתנו, מה שמעורר ומעיר ומדליק את נפשנו, צריך לשמור, קודם כול, לכבוד פעולות קיום המצוות \ לימוד התורה \ ולתפילותינו השונות. הערוץ שלנו עם בוראנו, אמור להיות הערוץ הנערץ עלינו יותר מכל "כי נר מצווה ותורה אור".
כל נר חשוב. הבערתן, של נרות רבים בתוך נשמתנו, הופכים ברבות הימים ללהבה גדולה, לאבוקה גבוהה, למדורה של אהבה. אהבת נצח, שלי לבוראי. יש לנו את כל הכבוד והזכות "להעלות נר תמיד"