הסגולה היומית
שלא לפחד כלל: אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם חוֹתֵךְ חַיִּים לְכָל חַי, אֵל חַי חֶלְקֵנוּ צוּרֵנוּ גְּאָלֵנוּ מִמּ...שלא לפחד כלל
אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם חוֹתֵךְ חַיִּים לְכָל חַי, אֵל חַי חֶלְקֵנוּ צוּרֵנוּ גְּאָלֵנוּ מִמָּוֶת, פְּדֵנוּ מִשַּׁחַת, וְהַצֵּל אוֹתִי וְאֶת כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל מִכָּל מִינֵי מַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת וְהִרְהוּרִים שֶׁהֵם נִקְרָאִים סִטְרָא דְּמוֹתָא וְחָנֵּנִי מֵאִתְּךָ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, וְתֵן לִי חַיִּים טוֹבִים, חַיִּים אֲרוּכִים, חַיִּים אֲמִתִּיִּים, חַיִּים נִצְחִיִּים וְעָזְרֵנִי שֶׁאֶזְכֶּה לְקַדֵּשׁ אֶת הַמֹּחִין שֶׁלִּי הַנִּקְרָאִים בְּאֵר מַיִם חַיִּים:וְזַכֵּנִי לְאַהֲבָה אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל בֶּאֱמֶת, אַהֲבַת הַמִּישׁוֹר וְיַחֵד לְבָבִי לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ וְתַצִּיל אוֹתִי מִיִּרְאוֹת הַנְּפוּלוֹת, שֶׁלּ ֹא אֶתְיָרֵא מִשּׁוּם דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם כִּי אִם מִמְּךָ לְבַד אִירָא וְאֶפְחַד תָּמִיד, לְבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתְךָ עַל פָּנַי, לְבִלְתִּי אֶחֱטָא לְעוֹלָם
וְעָזְרֵנִי לְהִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ בְּכָל כֹּחִי, שֶׁאַכְנִיס כָּל כֹּחִי בְּדִבּוּרֵי הַתְּפִלָּה וְאוֹצִיא אֶת הַקּוֹל וְהַדִּבּוּר שֶׁל הַתְּפִלָּה בְּכֹחַ גָּדוֹל, עַד שֶׁיִּהְיֶה קוֹלִי פּוֹגֵעַ בְּמֹחִי וְיִהְיֶה נִשְׁמָע לְלִבִּי כְּמוֹ קוֹל רְעָמִים, עַד שֶׁהַלֵּב יִשְׁמַע הֵיטֵב דִּבּוּרֵי הַתְּפִלָּה וְיִתְעוֹרֵר לַעֲבוֹדָתְךָ בֶּאֱמֶת, וְיִהְיוּ נַעֲשִׂים מִקּוֹלִי וְדִבּוּרִי בְּחִינַת רְעָמִים וְזַכֵּנִי שֶׁיִּהְיֶה לִי יִרְאַת שָׁמַיִם בֶּאֱמֶת, עַד שֶׁיִּהְיוּ דְּבָרַי נִשְׁמָעִים לַבְּרִיּוֹת לַעֲבוֹדָתְךָ וּלְיִרְאָתְךָ וְקוֹל תְּפִלָּתֵנוּ יַעֲלֶה לְפָנֶיךָ לְרָצוֹן כְּמוֹ שִׁבְעָה קוֹלוֹת שֶׁאָמַר דָּוִד עַל הַמַּיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "קוֹל יְהֹוָה עַל הַמָּיִם אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים יְהֹוָה עַל מַיִם רַבִּים, קוֹל יְהֹוָה בַּכֹּחַ" וְזַכֵּנִי שֶׁיִּתְפַּשֵּׁט עַקְמִימִיּוּת שֶׁבְּלִבִּי, שֶׁלּ ֹא יִהְיֶה בְּלִבִּי שׁוּם עַקְמִימִיּוּת וְעִקְּשׁוּת כְּלָל, "לֵבָב עִקֵּשׁ יָסוּר מִמֶּנִּי רַע ל ֹא אֵדָע", רַק אֶזְכֶּה לְיֹשֶׁר לֵבָב בֶּאֱמֶת שֶׁיִּהְיֶה לִבִּי יָשָׁר עִם יְהֹוָה תָּמִיד:
ואהבת לרעך כמוך?
ישנה ביהדות חשיבות רבה למצוות ואהבת לרעך כמוך, מצווה אשר מסמלת את הבסיס לתורה כולה כפי שאמר הלל הזקן לאותו נוכרי שבקש ללמוד את התורה כולה בעודו עומד על רגל אחת: "דעלך סני - לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור". ('מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, זו (תמצית) כל התורה והשאר פירוש הוא, לך ללומדו
לדעת המהרש"א ועוד רבים כמוהו דברי הלל הזקן התבססו על המילים ′ואהבת לרעך כמוך′ מתוך הפסוק בספר ויקרא. על מילות הפסוק עצמו דנים בגמרא האם יתכן שאדם יאהב את חברו עד כדי כך כפי שהוא אוהב את עצמו? ויש מפרשים לכאן לכאן, אך אף לא אחד פירש את הפסוק כפי שתרגם אותו הלל הזקן, הפסוק שבמקורו הגיע לציווי עם תרגומו של הלל הפך ל-איסור... מדוע לא השתמש הלל אם הביטוי המקורי של המקרא ′ואהבת לרעך כמוך′?!
לפעמים אנו עומדים בפני התלבטות, האם להעיר לחבר על דבר שנראה בעינינו כשגוי, לפעמים אנו מתערבים בחיהם של אנשים, וכל זאת מתוך טענה או מחשבה כי אנו עושים זאת מתוך אהבה אליהם ואת זה ביקש הלל למנוע מאיתנו, גם הלל האמין שאנו רוצים בטובתם אך הוא בא להזכירנו פן נוסף, האם זה היה חביב עליך לו רעך היה עושה זאת לך? הלל ראה בתרגומו כסימן דרך למצוות ואהבת עצמה, כמנחה שאומר לך מתי אהבה היא טובה ומתי היא גובלת באהבה חונקת...
זה כלל גדול בתורה!
ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, כך אמר רבי עקיבא.
שניים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים: אם שותין שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: "וחי אחיך עמך" - חייך קודמים לחיי חבירך (בבא מציעא סב ע"א).
על דעת רבי עקיבא ההלכה תחייב את האדם במקרה המוזכר לשתות את קיתונו לבדו ולהציל את עצמו. אך מה אם אותו אדם אינו מסוגל לראות את חבירו מת לפניו? מה אם אותו אדם יעניק לחברו מקיתון המים ושניהם אכן ימותו, האם ידונו את אותו אדם בבית דין של מעלה על שעבר על דברי חכמים? האם אכן יש איסור מוחלט לעזור לזולת בעת צרה שכזו המוזכרת לעיל?
הרי בשום פנים ואופן אין לומר כי אדם שמסכן את חייו על מנת להציל את חברו יחשב כעבריין על פי התורה?!
נחלקו הפוסקים בעניין, האם מותר לאדם להכניס את עצמו לסכנה בשביל סיכוי הצלת האחר אך אין הכרעה מוחלטת באם מותר לו לאדם לסכן את עצמו באופן מוחלט בשביל סיכוי קלוש להציל את חברו.
פעם אחת באו זוג חשוך ילדים להתברך מפי הבעל שם טוב בזרע של קיימא, הבעל שם טוב שידע כי על פי דרך הטבע אין שום סיכוי שיוולד להם בן אך בכל זאת גזר לפני המקום, כעת חיה ולשנה הבאה יוולד בן זכר וידוע לכל כי צדיק גוזר והקב"ה מקיים... ונעשה רעש גדול בשמים, האיך העיז הבעל שם טוב לכפות כביכול את ברכתו כלפי שמים, והוכרז בשמים כי בשל מעשה זה הפסיד הבעש"ט את חלקו בעולם הבא, בתחילה שקע הבעש"ט בעצבות מה אך מיד התעורר בשמחה והכריז כלפי שמיא: ′אז מעתה ואילך אעבוד את בוראי שלא על מנת לקבל שכר...
מלכתחילה כאשר ברך את בני הזוג ידע הבעש"ט כי עובר הוא על רצון בוראו כביכול וידע הוא כי הוא מסתכן במעשה זה אך כל זה לא היה איכפת לו, הבעש"ט ידע והבין כי מוטב לו לעבור על רצון בוראו על מנת לקיים נפש אחת מישראל, הבין הוא כי שווה להפסיד את חלקו לעולם הבא עליו טרח כל ימי חייו ולו בשביל לשמח את בני הזוג ולאפשר להם לחבוק בן זכר משלהם.
כך גם אנו, צריכים להגיע לכזו רמה של מסירות נפש במצוות ואהבת לרעך כמוך, ′מה ששנוא עליך לא תעשה לחבריך′ זוהי התחלה טובה אך ′ואהבת לרעך כמוך′ זה משהו נשגב בהרבה זה נותן לך את הכוח לאהוב את האחר כפי שהנך אוהב עצמך, זה נותן לך את הכוח לוותר על חלקך בעולם הבא בשביל האחר..
דמה בנפשך, אילו היית עם אדם נוסף בדרך ובידך קיתון של מים וכו′ מה היית עושה?
עם ישראל עבר הרבה סיטואציות דומות במשך שנות הגלות, לפחות חלק מבני עמנו יחד עם חסידי אומות העולם הוכיחו כי הם יהיו מוכנים להציל את האחר גם אם הם לא הכירו אותו ולא היה בניהם קשר דם הם סיכנו את חייהם כדי להציל את האחר הם קיימו את מצוות ואהבת לרעך כמוך... אולי הם הפסידו את חלקם לעולם הבא בזה שהם הפקירו את חייהם אך מצד שני הם וודאי זכו בחלק חדש ונשגב בהרבה של העולם הבא על כך שקיימו עולמות שלמים.
