הסגולה היומית
תמרים נגד פחד: ידוע שאכילת תמרים מפיגה גם עצבות וגם פחד. תמר- תם המר (נגמר המר).תמרים נגד פחד
ידוע שאכילת תמרים מפיגה גם עצבות וגם פחד. תמר- תם המר (נגמר המר)."תלותיות" חיובית
לפעמים, אני מרגיש מספיק טוב עם עצמי גם בלי הרגשת "תלותיות" במישהו מסוים. זה הראש שלי, מה לעשות?! זו 'סתם' הרגשה טובה שאיננה מרגישה את החובה 'לתת חשבון' על כל גרם בביטחון העצמי המשובח שאני נושא בזכות מי שאני...
דוד הוד | שאו מרום עיניכם | ה' תמוז ה'תשע"ג
כל אחד מאיתנו, הינו תלותי. סדר יומנו עמוס לעיפה במטלות הקשורות עם הסובבים אותנו, ותלויות גם בתפקוד שלהם. מה לעשות, אך בני האדם, אינם מכונות, וכל פעם, הם עושים את הדברים בקצב אחר ועם פרצוף אחר ועם חשק הבנוי ממצב הרוח איתו הם קמו הבוקר. לפעמים, אפילו עם מצב הרוח שאיתו הם נרדמו אתמול בלילה.
אכן, גם מצב רוחנו, תלוי באינטראקציה עם הסובבים, עם התגובות שלהם לצרכינו. אנו יכולים להתחיל "בוקר של שושנים" ועד הצהריים כבר להרגיש כסמרטוט מרוט, ללא טיפת לחות, ובערב, לצלול אל תוככי הספה, מבלי עוד יכולת לצעוד משם עד המיטה.
כך בורא עולם, ברא את עולמו.
איננו פועלים לבד, איננו יצורים העומדים כל אחד לעצמו. אנו להקה הפועלת בצורה שבטית. יד לוחצת יד ואיש את אחיו חייבים לפעול ביחד. "תלותיות", זו המציאות שלנו.
'תלותיות' מול 'עליונות'
כל זה, בקשר לסדר יומנו. אמנם, בכל מה שקשור ל'השקפה' שלנו על החיים, יש הרבה, שדווקא אינם חשים תלותיים, הם דווקא מרגישים בעננים.
אי שם גבוה, הם מסתכלים בביטחון על דיירי מטה. הם תמיד משוכנעים שהצרות המדוברות בחדשות, הן סתם חלק מההצגה המלווה את חייהם, או סתם בשביל למלא את העיתונים, שיהיה מה לקרוא ולא יהיה משעמם, אך בטח ש: "לי זה לא יקרה" או: "תשמע, הסתברותית, שדברים כאלו יקרו דווקא אצלי, לא נראה לי."
מה כבר יכול להיות חיובי בתלותיות?
אכן, בעלי החיים, הרבה פחות תלותיים מאיתנו. יש להם פרנסה בשפע וכל צרכיהם מזומנים לפניהם כבני מלכים. מקסימום, הם צריכים לפסוע כמה פסיעות (או לבצע מרדף, שבסופו שיניהם כבר אוחזות בנטרף) בשביל שצרכיהם יסופקו. הם לא צריכים לשבור את הראש עם השוואות מבצעים בין 'קו אופ' ל'ריבוע הכחול'. אנו לעומתם, צריכים להילחם על פרנסתנו ולהיאבק עליה ולדאוג לשלומה ולשלום כיסנו, ובלכתנו בשוק, אף שלא 'יעלם' ארנקנו.
האם זה משום שאנו בריאה פחות טובה מהם?
אכן, ה'תלותיות' יצרה עבורנו את הנס הגדול בהיסטוריה.
כשבני ישראל יצאו ממצרים, לפני 'קריעת ים סוף', הגיע שלב, בו העם ראה את הים לפניהם, את המצריים רודפים מאחור ואת ה'שר של מצרים' (-לכל אומה ישנו 'שר' בשמים האחראי על שלומה ועל המזל שלה) מלמעלה, שבא לעזור לעמו...
'יונתי בחגווי הסלע, הראיני את מראייך השמיעיני את קולך, כי קולך ערב ומראך נאווה' הפסוק הזה מופיע במגילת 'שיר השירים'. הוא מדבר על המבחן, בו בחן הבורא את עמו, בעת שברחו מהמצריים ונתקעו אל מול הים הגועש: 'יונתי' – עמי היקר, 'בחגווי הסלע' - הרי אתם עכשיו כיונה העומדת בקצה נקיק סלע. רוצה להיכנס לחור מאימת הנץ הרודף, אך נעצרת מחמת הנחש הטורף, שהיא רואה בתוך הנקיק. 'הראיני...' – הראי נא לי, אל מי את פונה ברגע של אמת... ברגע הלחץ.
אכן, עם ישראל, באותו רגע לחץ איום, הבינו שאין להם שום ברירה טבעית, או אסטרטגיית תקיפה נגדית, אלא, רק אופציה ניסית. הם 'שיעבדו' את לבבם לבוראם - נכנעו אל מול ההבנה שגורלם תלוי בידי אביהם המרחם. כך, הם ניצלו.
אקטואלי בלחץ
גם לנו, מייצר לפעמים אלוקינו את התנאים האפשריים ל'הרגשת לחץ' ע"י איומים משכנותינו המזרח תיכוניות, מצעדי ממשלתנו, מצד הסובבים אותנו, ולפעמים בתוך החיים האישיים שלנו...
יש לנו את ה'בחירה', את ההזדמנות המיוחדת, לעלות על הגל שבוראנו מגיש לנו, ולגרוף בסופו של דבר את המתנה הגדולה לאחר מכן. מה לעשות, אך הטבע האנושי מתחבר לאמת של עצמו ביתר שאת, דווקא ברגעי לחץ.
אסור לבזבז אותם בהתרברבות על עליונותנו הצבאית, בקיטורים על הממשלה, בריכולים על הסובבים אותנו או בחיפוש הפסיכולוג המתאים ב'דפי זהב'...
זו, בעצם ה"מושלמות" שבבריאת האדם, לעומת בעלי החיים. החתולים הנכבדים, חיים את עצמם ואת חיי התרבות הירוקים שלהם ללא צורך בהרגשת תלותיות. אמנם, אנו, עומדים על שתים, וכך, יותר קל לראש לשאת עיניים למעלה.
רגלינו על הרצפה וראשנו מצפה לישועה משמים.
זו צורת החיים, אותה מתבקש יהודי לחיות, צריך להיות עם 'רגלים על הקרקע', אמנם, אל, אל לנו לשכוח, שהננו מונהגים מלמעלה. שכחה שכזו, הינה הדבר העצוב ביותר בחיינו.
כוונתו של בוראינו לגבי טובותינו, די ברורה לרובנו... בואו וניקח אוויר, אנו בידיים טובות...
ועוד תובנה לחיים שלווים;
לפעמים, אנו מרגישים מספיק טוב עם עצמנו גם בלי רגשות תלותיות במישהו מסוים. זו ההשקפה שלנו, מה לעשות?! זו 'סתם' הרגשה טובה שאיננה מרגישה את החובה 'לתת חשבון' על כל גרם בביטחון העצמי המשובח שאנו נושאים בזכות מי שאנו...
אך לפעמים, 'מידת הרחמים' (-ה'סנגוריה הציבורית' בשמים, שאיננה פוסחת על אף אחד מאיתנו) גוברת, לזכותו של אדם זה, ודורשת, לשלוח לו 'תזכורות' שחייבים לחיות בהרגשת תלותיות. מטבע הדברים, בכדי שהאדם יתעורר, צריך קצת לגרוע לו ממציאות השגרה השלווה הממלאת אותו.
או אז, כשחווית ה"חופשי ומאושר" נמסה לו בפנים, הוא מבין שפרנסתו ותפקוד אבריו, אינם דבר המובן מאליו.
התלותיות, הודפת 'תזכורות'. השאננות, מזמינה אותן.
חז"ל מלמדים אותנו, שהנהגת הבורא, עליה דובר במאמר זה, איננה ההנהגה הרצויה והמועדפת. אדם, היודע לבד, מעצמו, לשאת עיניים למעלה, להודות על כל דבר בחיים (עד כמה שזוכרים - לעשות פעולה חשובה זו) בעצם, כבר חי, חיי קירבה לבורא. הוא איננו נכנע לאנושיות הטבעית, המלמדת אותנו ליהנות הנאות זמינות, ולהפסיק "לדמיין מה קורה בשמים" ו"מה פתאום שאני בכלל מעניין שם מישהו..."
כשאנו מודים על כל דבר מעצמנו, הרי שזו 'דרגה' רוחנית חשובה. זו צורת חיים היהודית הרצויה והנדרשת.
בורא עולם בראנו, בצורה שנהיה חייבים להרגיש תלות בו.
ה'תלותיות', מנצחות בכל הגזרות, את כל הקשיים והגזרות...
כאשר אנו נותנים 'הודאה' לבורא, על כל פרט מפרטי חיינו, הרי שהצלחנו לרכוש את קריאת המציאות האמיתית, הנכוחה. ל'סנגוריה הציבורית' שלנו, נשאר רק לבקש עבורנו מתנות...
אכן, גם מצב רוחנו, תלוי באינטראקציה עם הסובבים, עם התגובות שלהם לצרכינו. אנו יכולים להתחיל "בוקר של שושנים" ועד הצהריים כבר להרגיש כסמרטוט מרוט, ללא טיפת לחות, ובערב, לצלול אל תוככי הספה, מבלי עוד יכולת לצעוד משם עד המיטה.
כך בורא עולם, ברא את עולמו.
איננו פועלים לבד, איננו יצורים העומדים כל אחד לעצמו. אנו להקה הפועלת בצורה שבטית. יד לוחצת יד ואיש את אחיו חייבים לפעול ביחד. "תלותיות", זו המציאות שלנו.
'תלותיות' מול 'עליונות'
כל זה, בקשר לסדר יומנו. אמנם, בכל מה שקשור ל'השקפה' שלנו על החיים, יש הרבה, שדווקא אינם חשים תלותיים, הם דווקא מרגישים בעננים.
אי שם גבוה, הם מסתכלים בביטחון על דיירי מטה. הם תמיד משוכנעים שהצרות המדוברות בחדשות, הן סתם חלק מההצגה המלווה את חייהם, או סתם בשביל למלא את העיתונים, שיהיה מה לקרוא ולא יהיה משעמם, אך בטח ש: "לי זה לא יקרה" או: "תשמע, הסתברותית, שדברים כאלו יקרו דווקא אצלי, לא נראה לי."
מה כבר יכול להיות חיובי בתלותיות?
אכן, בעלי החיים, הרבה פחות תלותיים מאיתנו. יש להם פרנסה בשפע וכל צרכיהם מזומנים לפניהם כבני מלכים. מקסימום, הם צריכים לפסוע כמה פסיעות (או לבצע מרדף, שבסופו שיניהם כבר אוחזות בנטרף) בשביל שצרכיהם יסופקו. הם לא צריכים לשבור את הראש עם השוואות מבצעים בין 'קו אופ' ל'ריבוע הכחול'. אנו לעומתם, צריכים להילחם על פרנסתנו ולהיאבק עליה ולדאוג לשלומה ולשלום כיסנו, ובלכתנו בשוק, אף שלא 'יעלם' ארנקנו.
האם זה משום שאנו בריאה פחות טובה מהם?
אכן, ה'תלותיות' יצרה עבורנו את הנס הגדול בהיסטוריה.
כשבני ישראל יצאו ממצרים, לפני 'קריעת ים סוף', הגיע שלב, בו העם ראה את הים לפניהם, את המצריים רודפים מאחור ואת ה'שר של מצרים' (-לכל אומה ישנו 'שר' בשמים האחראי על שלומה ועל המזל שלה) מלמעלה, שבא לעזור לעמו...
'יונתי בחגווי הסלע, הראיני את מראייך השמיעיני את קולך, כי קולך ערב ומראך נאווה' הפסוק הזה מופיע במגילת 'שיר השירים'. הוא מדבר על המבחן, בו בחן הבורא את עמו, בעת שברחו מהמצריים ונתקעו אל מול הים הגועש: 'יונתי' – עמי היקר, 'בחגווי הסלע' - הרי אתם עכשיו כיונה העומדת בקצה נקיק סלע. רוצה להיכנס לחור מאימת הנץ הרודף, אך נעצרת מחמת הנחש הטורף, שהיא רואה בתוך הנקיק. 'הראיני...' – הראי נא לי, אל מי את פונה ברגע של אמת... ברגע הלחץ.
אכן, עם ישראל, באותו רגע לחץ איום, הבינו שאין להם שום ברירה טבעית, או אסטרטגיית תקיפה נגדית, אלא, רק אופציה ניסית. הם 'שיעבדו' את לבבם לבוראם - נכנעו אל מול ההבנה שגורלם תלוי בידי אביהם המרחם. כך, הם ניצלו.
אקטואלי בלחץ
גם לנו, מייצר לפעמים אלוקינו את התנאים האפשריים ל'הרגשת לחץ' ע"י איומים משכנותינו המזרח תיכוניות, מצעדי ממשלתנו, מצד הסובבים אותנו, ולפעמים בתוך החיים האישיים שלנו...
יש לנו את ה'בחירה', את ההזדמנות המיוחדת, לעלות על הגל שבוראנו מגיש לנו, ולגרוף בסופו של דבר את המתנה הגדולה לאחר מכן. מה לעשות, אך הטבע האנושי מתחבר לאמת של עצמו ביתר שאת, דווקא ברגעי לחץ.
אסור לבזבז אותם בהתרברבות על עליונותנו הצבאית, בקיטורים על הממשלה, בריכולים על הסובבים אותנו או בחיפוש הפסיכולוג המתאים ב'דפי זהב'...
זו, בעצם ה"מושלמות" שבבריאת האדם, לעומת בעלי החיים. החתולים הנכבדים, חיים את עצמם ואת חיי התרבות הירוקים שלהם ללא צורך בהרגשת תלותיות. אמנם, אנו, עומדים על שתים, וכך, יותר קל לראש לשאת עיניים למעלה.
רגלינו על הרצפה וראשנו מצפה לישועה משמים.
זו צורת החיים, אותה מתבקש יהודי לחיות, צריך להיות עם 'רגלים על הקרקע', אמנם, אל, אל לנו לשכוח, שהננו מונהגים מלמעלה. שכחה שכזו, הינה הדבר העצוב ביותר בחיינו.
כוונתו של בוראינו לגבי טובותינו, די ברורה לרובנו... בואו וניקח אוויר, אנו בידיים טובות...
ועוד תובנה לחיים שלווים;
לפעמים, אנו מרגישים מספיק טוב עם עצמנו גם בלי רגשות תלותיות במישהו מסוים. זו ההשקפה שלנו, מה לעשות?! זו 'סתם' הרגשה טובה שאיננה מרגישה את החובה 'לתת חשבון' על כל גרם בביטחון העצמי המשובח שאנו נושאים בזכות מי שאנו...
אך לפעמים, 'מידת הרחמים' (-ה'סנגוריה הציבורית' בשמים, שאיננה פוסחת על אף אחד מאיתנו) גוברת, לזכותו של אדם זה, ודורשת, לשלוח לו 'תזכורות' שחייבים לחיות בהרגשת תלותיות. מטבע הדברים, בכדי שהאדם יתעורר, צריך קצת לגרוע לו ממציאות השגרה השלווה הממלאת אותו.
או אז, כשחווית ה"חופשי ומאושר" נמסה לו בפנים, הוא מבין שפרנסתו ותפקוד אבריו, אינם דבר המובן מאליו.
התלותיות, הודפת 'תזכורות'. השאננות, מזמינה אותן.
חז"ל מלמדים אותנו, שהנהגת הבורא, עליה דובר במאמר זה, איננה ההנהגה הרצויה והמועדפת. אדם, היודע לבד, מעצמו, לשאת עיניים למעלה, להודות על כל דבר בחיים (עד כמה שזוכרים - לעשות פעולה חשובה זו) בעצם, כבר חי, חיי קירבה לבורא. הוא איננו נכנע לאנושיות הטבעית, המלמדת אותנו ליהנות הנאות זמינות, ולהפסיק "לדמיין מה קורה בשמים" ו"מה פתאום שאני בכלל מעניין שם מישהו..."
כשאנו מודים על כל דבר מעצמנו, הרי שזו 'דרגה' רוחנית חשובה. זו צורת חיים היהודית הרצויה והנדרשת.
בורא עולם בראנו, בצורה שנהיה חייבים להרגיש תלות בו.
ה'תלותיות', מנצחות בכל הגזרות, את כל הקשיים והגזרות...
כאשר אנו נותנים 'הודאה' לבורא, על כל פרט מפרטי חיינו, הרי שהצלחנו לרכוש את קריאת המציאות האמיתית, הנכוחה. ל'סנגוריה הציבורית' שלנו, נשאר רק לבקש עבורנו מתנות...
דפים קשורים
מה טוב? טוב מוות! (לצפייה)
הרב שלמה עופר | שאו מרום עינכים
כ"ט אייר ה'תשע"ג
בשיעורו מסביר הרב שלמה עופר את כוונת רבי מאיר בעל הנס: "מה טוב מאד" שאל רבי מאיר, וענה "טוב מוות"... עוד מסביר הרב על גדולתו העצומה של רבי מאיר בעל הנס ועל רחמנותו של השם יתברך שהעניק לנו את פסח שני ב-י"ד אייר..
אהבה ושבועה... שמעון גווירץ | שאו מרום עיניכם ח' שבט ה'תשע"ב "אבל, מאז ועד היום עברו השנים, גורשנו מארצנו, נותרנו מיותמים, קטנים ואבודים, נחשבנו כצאן לטבח, הובלנו כעבדים.. אבל.. לא אבא... אין אנו מאשימים אותך... יודעים אנו כי אכן אנו אשמים... שהרי הפרנו את התנאי, נשבענו - נעשה ונשמע. הצטווינו - ואהבת את ה' א-לוקיך בכל לבבך" "כן" - "לא" - זה לא תמיד שחור לבן שמעון גווירץ | שאו מרום עיניכם ב' ניסן ה'תשע"ב חלק מחובת החינוך המוטלת עלינו כהורים היא לאסור על ילדינו דברים מסויימים ולחייבם בדברים מסויימים, ילד חייב לשמוע מהוריו את המילה "לא" מפעם לפעם אחרת הוא יגדל להיות פרא אדם, הורה חייב לומר גם את המילה "כן" ולחייב את ילדיו בדברים מסויימים אחרת ילדיו יצאו פראי אדם VS the super hero איזהו גיבור שמעון גווירץ | שאו מרום עיניכם ח' תמוז ה'תשע"בגיבורי האגדות תמיד מצילים את העולם ברגע האחד לפני האחרון או לפחות נלחמים בדרקונים יורקי אש ואם נרצה קצת פחות ציניות אז הם צריכים לפחות להקריב את חייהם כדי להציל חיים של מישהו אחר על מנת לזכות בתואר הנכסף "גיבור"
שדות חובה מסומנים באדום