עיקר משיכת השכינה לשכון עימנו ,זה ע"י הכסופים והרצון של ישראל שתיהיה עמנו, דהיינו שבמקום לכסוף להבלי עוה"ז, נכספים אל הש"י ברצון גדול שישכון עמנו אע"פ שזה מחייב אותנו מאד להתרחק מחטא כי אזי אדרבה העוון גדול יותר כי נעשה כחוטא בבית המלך. ואמנם היו אז לישראל אחרי חטא העגל כסופים עצומים לחזור בתשובה ולעזוב הכל ולהיות ראויים להשראת השכינה. ואמנם זכו עי"ז למה שלא היה מאז חטא אדם הראשון, כי כבר ביום שישי לבריאה בחטא אדם הראשון עזבה השכינה ונסתלקה מן העולם ורק אחרי אלפים שנה של תוהו החל אברהם אבינו בתיקון העולם והחל להורידה כמבואר במדרש (נשא פרשה יג ב') -כיון שחטא אדם נסתלקה השכינה לרקיע הראשון, חטא קין נסתלקה לרקיע השני, חטאו דור אנוש נסתלקה לרקיע השלישי, חטאו דור המבול נסתלקה לרקיע הרביעי, חטאו דור הפלגה נסתלקה לרקיע החמישי, חטאו הסדומיים נסתלקה לרקיע הששי חטאו המצריים נסתלקה לרקיע השביעי וכנגדן עמדו שבעה צדיקים והורידו את השכינה מן העליונים לתחתונים ואלו הן אברהם הורידה מן השביעי לששי יצחק הורידה מן הששי לחמישי יעקב הורידה מן החמישי לרביעי לוי הורידה מן הרביעי לשלישי קהת הורידה מן השלישי לשני, עמרם הורידה מן השני לראשון, משה הורידה מן העליונים לתחתונים. נמצא שבהקמת המשכן בראש חדש ניסן, כמעט שנה להיותם במדבר, זכו משה רבנו ע"י כלל ישראל להורידה לראשונה מאז בריאת העולם לשכון עימנו ממש כנ"ל בכח משיכה עצום של משה רבנו שנשאר כשמונה מאות שנה עד חורבן בית ראשון.
אבל הכלל כל עניין רוחני לא יורד למטה אלא באופן של התלבשות, בדבר הדומה לו בגשמיות, שנעשה לו מרכבה, שעי"ז נעשה לו גוף בעוה"ז, וכדמצינו בלשון חז"ל צדיקים מרכבתו של מקום, שכיון שמתדמים לו ית' במדותיהם נעשים מרכבה פרטית לשכינה, אבל אין זה אלא בפרטיות ולא דרך קבע, כמו שנעשה ע"י המשכן ואח"כ בית המקדש ששנים רבות אפילו כשחטאו לא עזבה אותם.
רבינו מבאר בליקוטי מוהר"ן סוף תורה א' תנינא שבנית וסידור המשכן וכליו היה בסדר מיוחד כעין מעשה בראשית ועי"ז נעשה מרכבה בבחי' צורה גשמית לשכינה. ובזה עסק בצלאל ע"י שידע לצרף אותיות שבהן נבראו שמים וארץ, כי בבנין המשכן בכל חלק ממנו היו סודות נפלאים שהרי נעשה להיות מרכבה לאלוקות.
אבל עדיין את כח המשיכה העצום להוריד שכינה עד כדי לקבוע לה מקום קבוע בעוה"ז, לזה צריך צדיק עצום, שיהיה כל כך דומה לו ית' במדותיו עד שיהיה נעשה כח המושך לשכינה. וענין זה מבאר רבינו באריכות שם בתורה ע'. שצריך לזה צדיק שמדתו היא שפלות וענווה בתכלית השלימות שאפשר עד שנכלל בו ית' בתכלית וזוכה להכלל באין של הש"י ונעשה בעצמו כח מושך אלוקות למטה וכח המושך את כל ישראל למעלה אליו ית'.
ועומק העניין מבואר בעומק ביאור תורה ע' הנ"ל, כי יסוד הכל למעשה הוא ההתקשרות לצדיק יסוד עולם, צדיק המיוחד שבדור בשמירת ותיקון הברית שעי"ז זוכה לשלימות הדעת שעי"ז זוכה לתכלית הענוה, ורק על ידו אפשר לזכות להיות נמשך אליו ית' כראוי ולזכות לכבוד אלקים שהיא השפעת אלוקות משרש הבריאה.
כי הצדיק ע"י שזכה להכלל באין (כמבואר גם בתורה ד' אות ט') יש לו הכח למשוך את כל הבריאה לקבל חיות משרשה. וזה היה משה רבנו כדאיתא שמשה הוא הדעת ועליו נאמר והאיש משה עניו מאד מכל האדם, לכן רק בכוחו היה להקים את המשכן.
והעניין הוא כי הבריאה כשמה כן היא, לשון חיתוך (לשון לברא את היער) מהותה התרחקות והעלמת האמת והסתרת מציאות ה' ית' בעולם, כי העולם לשון העלמה הוא הכח המכריח ואליו הוריד הקב"ה את נשמות ישראל על מנת שיחזרו ע"י כח המושך של צדיק הדור לאחות את הקרע הזה ולהיות תמיד נכספים ומשתדלים לחזור להיות קשורים ודבוקים בשרשם שהוא מחצב הנשמה חלק אלוק ממעל. והצינור דרכו ניתן לזכות לזה הוא רק הצדיק המיוחד שבדור.
ויסוד העניין כפי הוא הפך המקובל שהקב"ה נמצא בשמים, כי מוכח מכח המשיכה של כדור הארץ דהיינו מהמציאות שכל יסוד העפר שבו שואף אל המרכז, ויסוד העפר הוא עיקר היש המעלים את האלוקות, מוכח מזה ששם נמצא האין שממנו נברא היש מאין. כי הכלל שכל דבר נמשך לשרשו.
והכלל מבואר בכהאריז"ל שהאדם יש לו שורש בכל המדרגות כולן, לכן כפי שמזכך עצמו, דהיינו עד כמה שאין לו הסתכלות על הבלי עוה"ז, כך יכול לקבל חיות מכל מדרגה יותר קרובה לאין שאליה נקשר.
נמצא שבתכלית הזיכוך של האדם, יכול להיות מקבל חיות משרש הבריאה, היכן שנברא היש מאין. שהיא נקודת שרש הבריאה.  ובזה יתבאר כוונת רבינו בתורה סו תנינא שהצדיק הוא יסוד לד' יסודות.
וככל שהאדם מגושם יותר הוא מקבל חיות ממקום היותר רחוק מנקודת האין הזה שבמרכז העולם. וזו כוונת רבנו שכח המושך של הארץ נמשך לה מהצדיק. כי הצדיק משרש בשרש הבריאה באין ואילו הארץ מתחילה אחר הבריאה. וכל הבריאה נמשכת לשרשה, אל האין ששם משרש הצדיק.
וכל אדם יכול לזכות לעצום עיניו מחיזו דעלמא ולהזדכך וכך לעלות במדרגות ולקבל בכל פעם חיות ממקום הקרוב יותר אל האין והכל ע"י שיניח עצמו להמשך אל כח המושך של הצדיק.  
אבל צריך לשמור עצמו מכח המכריח המרחיק מהצדיק וצריך לדעת שכח זה מתלבש בעיקר בבני אדם.  וכמבואר גם בחיי מוהר"ן.     גם מבואר שכיון שהצדיק כעפר לכן ע"י צדקה לצדיק הזה מיד זוכים לשפע גדול.
עוד מבואר (לק"ה יו"ט ה') שע"י שהאדם מתגבר תמיד ברצונות וכסופים אליו ית' בהתקשרות לצדיק שהוא כח המשיכה אליו ית' יכול להגביר את הכח המושך עוד יותר לגביו.
והמבחן לאדם היכן הוא אוחז, הוא שיבחן עצמו עד כמה צריך להכריח עצמו לנתק עצמו מהסתכלות והתייחסות רק לפנימיות של כל דבר לחפש שם את רצון הש"י. כי כל זמן שזה קשה וצריך הכרח גדול ואילו להסתכל וכ"ש לרצות הנאה מהבלי עוה"ז כגון אכילה או לממון או כבוד לזה נמשך מטבעו, צריך לדעת שעדין אני אחוז בכבלי הרשת של הרשות שהיא עיקר כח המכריח ומרחיק מהצדיק הזה שעל ידו נמשכים אל הקב"ה. כי הוא הצינור המחבר שמים וארץ שדרכו עולה עבודתינו אליו ית' ודרכו יורד השפע רוחני וגשמי לעולם, וכמבואר בשל"ה הקדוש על מאמר חז"ל כל העולם ניזון בשביל חנינא בני פירוש שהעולם ניזון דרך השביל שהוא הצינור שהכין הצדיק חנינא. והעיקר שיאוש אינו מציאות כלל כי הוא השקר הגדול ביותר, כי כל התאפקות קטנה מהסתכלות על עוה"ז וכסופים אליו ית' ובעיקר בהתקשרות לצדיק הדור זה נצחון עצום וחורבן גדול לסט"א. ועצם האחיזה בכלי הקרב דהיינו שלא מתייאש מהמלחמה זה הנצחון עצום שאין לשער.