הסגולה היומית
סגולה לרפואה: בשעה שאומרים : "וצבא השמים לך משתחוים" ראוי להתפלל על כל דבר כי כל הרפואות על ידי כח...סגולה לרפואה
בשעה שאומרים : "וצבא השמים לך משתחוים" ראוי להתפלל על כל דבר כי כל הרפואות על ידי כחות הגלגלים שהם צבא השמים וכל אחד נותן כח באיזה סם ועשב השיך לו ומהם מקבלים הסמים ועשבים כח לרפאות וכשצריכים רפואה מתחברים כמה כחות מהגלגלים שזה נותן כח בעשב זה וזה בעשב אחר וכיוצא ומתחברים כלם ועושין מהם הרכבה לרפואה על כן טוב לבקש מהשם יתברך בעת שאומרים : "וצבא השמים" וכו שאז באים כלם להשתחוות ולתן שבח והודיה אליו יתברך ש יצוה השם יתברך להם שימשיכו אלו הכחות הצריכים לרפואתו בתוך חתיכת לחם או בדבר אחר ויתרפא ממילא אמן כן יהי רצוןהזכות ללמד זכות (סיפור אמיתי)
"מחתה המורה שרה דמעה, והפעם כתבה לה תשובה: 'לא, לא, לא, יקירתי, התודה היא לך, על הזכות שנתת לי להיות מורתך, שפקחת את עיני והראית לי כי עם מעט אהבה, וקצת השקעה, התמורה היא גדולה, פשוט, ניתן לשנות את נפש האדם, ואת היא זו ששינית את נפשי, והפכת אותי מלהיות סתם מורה, למחנכת..."
דוד הוד | שאו מרום עיניכם | א' כסלו ה'תשע"ג
רבי נחמן מברסלב, בספרו "ליקוטי מוהר"ן" (פ' רפב) מדבר על הצורך "לדון כל אדם לכף זכות". מידי פעם אנו נתקלים באנשים "לא חיוביים" או במעשים מקוממים. חוש הצדק שלנו, לעולם איננו מתעייף, הוא נוהג לחוות דעה. אנו "שופטים" את שראינו, אנו מסננים מבין שפתותינו ביקורת עוקצנית וחורצים דין במשפט שדה.
רבי נחמן מסביר את הצורך לראות באדם השני את "הנקודות הטובות". צריך לתפוס איזו שהיא "נקודה טובה" באותו אדם הנראה כלפי חוץ כ"לא חיובי" או באותו מעשה נואל, לו היינו עדים שעשה. צריך "להדגיש אותה" "להאיר אותה".
למצוא "נקודה טובה" זה אומר לחפש סיבות, למה האדם הבעייתי, המעשה הקשה, אינם מגיעים בעצם מתוך רשעות או בקטע של התנכלות, אלא יש פה מניע מאד חזק הדוחף את האדם לקום ולעשות מעשים אשר לא יעשו.
הרב מכר העולמי "כיצד תרכוש ידידים והשפעה" של "דייל קרנאג'י" פותח בתיעוד מחקירותיהם של ארכי פושעים, שהסבירו בהיגיון רב – מבחינתם – למה מעשיהם, היו הברירה הנכונה והמוצדקת. מאד יכול להיות, שאם אנו היינו חווים את הסיטואציה שלהם, היא הייתה מסתיימת אחרת, אך גם במעשיהם, היה היגיון כנה – מבחינתם. בתי המשפט בעולם, נוטים אף הם להתחשב לפעמים בנסיבות הסביבתיות ולא רק בהתרכזות באקט עצמו.
אחים, עוזרים!
בפעולה זו, אומר רבי נחמן, בכוחנו, לעזור לאותו יהודי. העזרה הזו, גוררת פעולה רוחנית משמים: בעקבות כך, גם בשמים, ידונו אותו במובן מסוים לכף זכות. היהודי מקבל בעקבות כך ספיישל עזרה, ספיישל הזדמנות.
כשרואים בשני את הטוב שבו - אף על פי שהמבט הראשוני וגם אפילו המבט התשעים ותשע, משדר לגמרי משהו אחר - ניתן לפתע לגלות אדם חדש. ניתן לפתע לגלות קשר חדש. בעל חדש, ילד חדש.
-בינינו- האם, עדיף להשאיר אותו בין עבריינים שילמד את רזי הקומבינות, העקיצות, שיתמכר לצמיתות? אכן, בהזדמנות שאנו מקבלים, לדון את הזולת לכף זכות, אנו בעצם מקבלים פה אפשרות לעזור לאותו אדם.
סיפור מרתק ומרגש מהכיתה
"שלום תלמידים, ברוכים הבאים, דעו לכם כי אתם כולכם ילדי, ואת כולכם אני אוהבת במידה שווה." אמרה המורה שרה ביום הראשון של כיתה ה'.
זה לא היה ממש אמת, כי בשורה הראשונה, בספסל שבדיוק ממולה, ישבה לה ילדה שונה מכולן.
בגדיה לא היו כה נקיים, וגם קצת מקומטים, נעליה מרופטות במקצת, ומבטה כנודד למקום אחר, את הילדה הזו, היא לא כל כך אהבה, בלשון המעטה וכאשר ביומן הסתכלה, ואת שמות כל הילדים קראה, והטעימה את שמם בהגייה נכונה, את "ניצה פרוספר" - זהו שמה, מלמלה בחפזה, כי אותה היא לא כל כך אהבה.
כמה שמחה המורה, כשבדקה את עבודות הילדים מהחופשה הגדולה, וסימנה בעט כחול, או ירוק, הערות כמו: כמה טוב, או- כמה נפלא. אך דבר לא נתן לה את הריגוש ואת הרגשת העוצמה של "להיות מורה", כמו לכתוב בעט אדום במחברת של "ניצה" 'טעות' או 'אין זה נכון', ובסוף לכתוב בגדול את המילה 'נכשל'.
מאז, בכל יום שלימדה בכיתה, את כולם היא שיתפה, למעט ניצה, שאותה, בלשון המעטה, היא לא כל כך אהבה.
יום אחד, כאשר הייתה המורה שרה, צריכה לכתוב גיליונות הערכה, ולרשום המלצות להמשך השנה, לקחה היא את כל גיליונות הילדים מהשנים שעברו, לעיון. את הגיליון של ניצה היא שמה בסוף. מה כבר אפשר לחדש לה על הילדה הזו שתקועה לה כך בין העיניים, בשורה הראשונה, בספסל שבדיוק ממולה, הרי היא יודעת בדיוק שהילדה הזו תכשל, חבל על כל מילה...
היא עוברת על גיליונות התלמידות, ומהנהנת בראשה להסכמה, שאכן אבחנות העבר, נעשו כהלכה. ולבסוף, הגיעה לגיליון של ניצה והחלה לקרוא.
המורה בשנה הראשונה, כך כתבה: 'ניצה היא ילדה מבריקה וחכמה, חברה של כולן, יודעת כמעט כל דבר בעולם, ערנית, מתעניינת, ושואלת שאלות. משתתפת בכיתה בכל נושא ושיחה. הישגיה בלימודים, הם מעבר למצופה, וציוניה הינם לעילא ולעילא.
הנידה המורה בראשה בפליאה, והמשיכה.
המורה בשנה השנייה רשמה כך: 'ניצה היא ילדה נבונה. היא מבינה היטב את החומר הנלמד בכיתה. היא מוטרדת ממחלתה של אימה, ומידי פעם כאילו ישנה, אך איננה, אך עם זאת, היא משתדלת שלא להחמיץ לימודים. הישגיה טובים מאוד וציוניה משביעים רצון'.
שוב הנידה המורה, בראשה, והמשיכה בקריאה.
המורה בשנה השלישית, כתבה בגיליון ההערכה את אלו הדברים: 'ניצה מאוד חולמנית בכיתה, מותה של אימה, הייתה עבורה חוויה קשה ביותר, והיא טרם הצליח להתאושש ממנה. אך עם זאת היא משתדלת ללמוד כמיטב יכולתה. חבל, שאין זה מספיק. היא איננה משתתפת כל כך בשיעורים, ואיננה יוצרת קשר עם חברות. הישגיה בלימודים די דלים, וציוניה לא כל כך טובים'.
הפעם, לא הנידה המורה בראשה, ומבלי להניד עפעף, מייד נטלה את הגיליון הבא, וקראה.
המורה בשנה הרביעית, כתבה: ניצה היא ילדה מוזרה, היא יושבת בכיתה, ובעצם, מלבד לתפוס שם מקום, היא איננה עושה דבר. מחברותיה מקושקשות למדי, ילקוטה אף פעם אינו מסודר. את שיעוריה היא כמעט אף פעם איננה מכינה. "ספק אם תוכל לשרוד עוד שנה בביה"ס".
עתה, הבינה המורה שבעצם היא זו שטעתה בגישתה. ה"אנטי" האוטומטי הזה שנתן לה להרגיש בוז כלפי התנהגותה של ניצה, החליף מקום לרחמים וחמלה. המורה שרה החליטה, שמאותו היום אין היא רוצה רק ללמד, היא רוצה להשפיע אהבה על התלמידות, שהרי, היא גילתה כרגע, את הרקע של ניצה, אך היא איננה יודעת, מהן הקשיים בחיים של בנות אחרות, שלא כל כך מצליחות...
מאותו היום, הייתה היא ניגשת אל ניצה ומביטה במחברתה, מעירה לה בשקט, מתקנת את שגיאותיה, לעיתים אף הייתה עושה זאת בזמנה הפרטי.
בסוף השנה, קיבלה ניצה אות הצטיינות מהנהלת ביה"ס על הצלחתה יותר מכל בנות כיתתה. במסיבת סוף השנה, אירע דבר מעניין. כולם הביאו מתנות נוצצות, ניצה, הביאה אריזה מקומטת. המורה, פותחת דווקא את זו של ניצה, ומוציאה משם צמיד ישן, מעוטר באבנים ירוקות מזויפות, חלקן אף חסרות ובקבוק של דאודורנט שעמד להיגמר. המורה קוראת לניצה, ומבקשת ממנה שתענוד על ידה את הצמיד, המורה גם בדקה את ריח הדאודורנט.
בצהרים, כשחזרה המורה אל ביתה, על גרם המדרגות, מחוץ לדלת, הופתעה לראות את ניצה מחכה לה. כששאלה אותה מה היא עושה פה, אמרה לה: 'רציתי רק להודות לך על שהזכרת לי את אימי כשענדת את הצמיד שלה ולרגע קט אף הדפת את ריחה'...
עברו מספר שנים...
במסיבה שהתקיימה שלוש שנים לאחר מכן בסוף לימודיה של ניצה בבית הספר, קיבלה צל"ש על הישגיה הייחודיים. היא שלחה למורה שרה מכתב בו היא מודה לה על "זכותה הבלעדית" בהישגיה.
אחרי ארבע שנים נוספות, שוב קיבלה המורה שרה מכתב ובו ניצה מספרת לה על לימודיה בתיכון, וכיצד הצליחה שוב לסיים ראשונה, ושוב כתבה לה: 'לא הייתה לי עדיין מורה כמוך'.
חלפו עוד ארבע שנים נוספות, ועוד מכתב מגיע, הפעם בסוף לימודי ההוראה של ניצה ופעם נוספת למדה המורה כי ניצה, כרגיל, הייתה ראשונה וזכתה בתעודת הצטיינות מיוחדת ושוב הוסיפה, כי מורה כמוה, לא הייתה לה.
מספר שנים חלפו, עד המכתב הבא, שהיה מלא שבחים למורה שרה. חתימת המכתב, הייתה ארוכה: ניצה פרוספר, מורה לחינוך מיוחד ב... ויועצת חינוכית ב...
מחתה המורה שרה דמעה, והפעם כתבה לה תשובה: 'לא, לא, לא, יקירתי, התודה היא לך, על הזכות שנתת לי להיות מורתך, שפקחת את עיני והראית לי כי עם מעט אהבה, וקצת השקעה, התמורה היא גדולה, פשוט, ניתן לשנות את נפש האדם, ואת היא זו ששינית את נפשי, והפכת אותי מלהיות סתם מורה, למחנכת...
האם...
האם המקרה הזה, יכול להפוך אותנו מסתם אזרחים נחמדים לאנשים היודעים להביט קצת יותר פנימה?
ראיה אמיתית ומפוכחת, דורשת מבט שני, אבחון שלישי... כאשר "דנים לכף זכות" לפתע מגלים צדדים חדשים, נסיבות חדשות, לפתע נדלקים עוד זרקורים מעוד כמה כיוונים. גם לפני שננבור בגיליונות ציונים היסטוריונים...
דפים קשורים
ליקוטי מוהר"ן תורה א'
הרב שלמה עופר | שאו מרום עינכים
כ"ד טבת ה'תשע"ג
הרב שלמה עופר שליט"א בשיעורו על תורה א' שבליקוטי מוהר"ן מאת רבי נחמן מברסלב זיע"א - אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה':
פרספקטיבה נכונה... שמעון גווירץ | שאו מרום עיניכם ג' שבט ה'תשע"ב תינוקות, ילדים, נערים, גיל ההתבגרות או גיל המעבר, מבוגרים וזקנים, כולם, אבל כולם דואגים. עוצמת הדאגה משתנה ממקרה למקרה אך אין לה כל קשר לגיל. רבי נחמן מברסלב | ביוגרפיה שמעון גווירץ | שאו מרום עיניכם י"א כסלו ה'תשע"ברבי נחמן מברסלב נולד בראש חודש ניסן תקל"ב (1772), בעיירה מז'יבוז' שבאוקראינה, בבית זקנו, הבעל שם טוב זיע"א. אימו, מרת פיגא, היתה בתה של אדל בת הבעש"ט ואביו רבי שמחה בנו של רבי נחמן מהורודנקא (הטמון בטבריה) מגדולי תלמידי הבעש"ט.
ביום שלישי, רביעי לחול המועד סוכות, י"ח תשרי תקע"א, השיב רבי נחמן את נשמתו ליוצרו. תמו ונשלמו חייו אך רוחו המשיכה לפעם, מפעמת היא עד היום בלב כל אחד מרבבות חסידיו ולומדי משנתו.
שדות חובה מסומנים באדום