הסגולה היומית
סגולה לאהבה ולהנצל משנאה: אם רוצה האדם לזכות לברכה בביתו ולאהבה בין יושבי הבית יקפיד על מצוות נעילת המנעלים ...סגולה לאהבה ולהנצל משנאה
אם רוצה האדם לזכות לברכה בביתו ולאהבה בין יושבי הבית יקפיד על מצוות נעילת המנעלים בסדר הנכון כפי שקובעת תורתנו הקדושה:
ינעל את נעל ימין ולאחר מכן את נעל שמאל, ישרוך את נעל שמאל וולאחר מכן יחזור לשרוך את נעל ימין.
נ.ב.
על פי ההלכה יש להקפיד בלבישת כל בגד להתחיל ביד ימין או ברגל ימין.
פסח - ישן מלא חדש...
כבר התקבצנו ובאנו אל מאחורי הסורגים הנעולים ואנחנו משוטטים שם הלוך ושוב, חסרי מנוחה, מחכים לשחרור הגדול. היטב אנו יודעים ומרגישים, שקרב ובא זמן פתיחת השערים.
בפסח, כולנו נצא לחרות, זקנים ונערים, נשים וטף.
בורא עולם, יעבור עלינו בחג הגדול הזה, ויתיר כל אחד ואחד מכבליו. איש מכלאו נצא, איש מצינוקו הפרטי ומחצר מאסרו המוקפת גדרות, אל מרחבי החרות הגדולה, המוארת. אם נטה אוזננו, נשמע בחצי הלילה את שקשוק המנעולים הנפרצים, צלצול האזיקים המוסרים, ורעם אבני החומה הנבקעות ומתפוררות.
חשוך היה לנו בכלא העמוק של תוך ליבנו, עיננו לא ראו את החומות, וקרן אור לא באה פנימה.
על קצות האצבעות הלכו הסוהרים בינינו - מערפלים, מדכדכים, מעמעמים ומרדימים את שאיפותינו בשירי ארס נכאים.
בורות של בדידות לופתת, ימים ולילות של צללים ואורות, כישלונות ואשמה, רצונות ודממה, ביקורת מקטינה ומכווצת, ניסיונות קטנים לחיות ולאהוב, חורים שחורים של ייאוש.
ואנו חשבנו לנו, שאלה החיים...
שלושה דורות שועבדו אבותינו במצרים. הם גרו בבתים של עבדים ושמעו את שריקת אדוניהם כל בוקר. הם קבלו מכות בשוטים על עור שעל גב חשוף ומעונה. הם עבדו בפרך מעלות השחר ועד שקיעת השמש, עבודה ללא תכלית, מתסכלת, מייאשת. הם בנו והמצרים הרסו, לעיניהם, וכל כוחם כלה לריק.
מנין, עמד לאימותינו במצרים, הכוח להינשא? כיצד הצליחו להקים משפחות וללדת בנים, לראות אותם טובעים במים ובכל זאת, לא לחדול למען העתיד? איך אפשר להבין את התקווה המטורפת שמנעה מהם את הייאוש, את ההשחמה ואת החידלון? איזו אימא תראה שמטביעים את בנה, ותחפוץ בבן נוסף שגם אותו יטביעו, ותלד בן נוסף שגם אותו ישחט פרעה?
איך מוכנה ילדה, שראתה במות אחיה, להינשא וללדת בנים שעתידים למות מיד?
כי הם ידעו!
כל אחד ואחד מבני אברהם, יצחק ויעקב ידע- שתבוא גאולה, ושהיא קרבה והולכת.
היום או מחר, או בשבוע הבא, ייגלה אלוקי האבות, וישלח להם שליח מושיע, בכוחו ובשמו הגדול.
התקווה להיגאל בערה בהם. כל לילה האמינו שבבוקר יפציע להם שחר של חרות, ואם עוד לא זרח היום, יזרח בלי ספק בעוד יום אן יומיים. לכן, יכלו לשאת את הכאב הנורא ואת הסבל, כי כל יום נשא בחובו תקווה חדשה, אמיתית ופועמת.
תקווה בעוצמה שאנחנו בכלל לא מכירים.
ומה איתנו?
מצריים שלנו היום - אין לה שוטים ופירמידות, אלא תוויות של הצלחה, סמלים של אושר, פרסומות מפוצצות בטלוויזיה ובאינטרנט, שמכתיבות מה לאהוב ואת מי להעריץ. נוגשי מצרים המודרנית, אינם מצליפים ומענים, אלא מחייכים, קורצים, קוראים ומפתים. כולנו עובדים את העולם הזה עבודת פרך שאינה לפי טבענו ואינה לפי כוחותינו, וכל עמלנו לריק.
המצריים של פעם, היו מטביעים את תינוקות היהודים, המצריים שלנו, לא מטביעים את גופם של ילדינו אלא הם נאבקים בכל כוחם, להחניק את נשמתם הרוחנית.
גם מצריים של היום רוחצת בדמינו. והיא נוטלת את הייאוש ואת העצב, רוקמת מהם תפאורה של צללים וחומות, וכולנו חושבים, שאלה החיים.
אבל, בפסח הזה, נצא לחרות. כל אחד יגלגל בחיפזון את צרורו הפרטי, הטהור, שלא החמיץ: הרגעים ששתק בהם ובלם את כעסו, או נצר את לשונו; החסדים הקטנים- קטנטנים שעשה באמת ובסתר; גילויי האמונה בבורא והביטחון באלוקים שהצליחו לבקוע את ערפל היומיום- כל אחד יהיה לו בצרורו מצות כשרות וקדושות, והן תהיינה רבות ממה שחשבנו תמיד.
ביחד נצא, זקנים ונערים, הורים ומתבגרים, אי ההבנות תימוגנה, הלבבות יתאחדו מחדש.
ביחד נצא, עדות וסוגים, מנהגים וחוגים, והבלדנות והפלגנות תעלמנה כלא היו. הטינה תתפוגג והשנאה תתבע בלב ים. כאיש אחד נצא, בלא תחרות ושפיטה ובקורת, בלא דעות קדומות, באהבה גדולה, בלב אחד.
וגם אם החרישה המולת ה"גלות" והצרות את אוזננו מלשמוע; ואת עינינו סימאו ערפל ועשן ופרסומות מלראות גם אם לא שלושה דורות עברו מאז אבדה גדולתנו, אלא מאה דורות או יותר-
נאמנת עלינו הבטחתו שבוקר אחד, אולי הבוקר הזה, יפציע שחר ממזרח ואז תיעצר ההמולה כולה, לפתע, ושאון החרבות ייפסק. אור בהיר יאיר את שדות הקרב ומפקד אהבה יערך על האדמה העשנה המכותשת.
כי אותה הבטחה מהדהדת מאז, והיא שעמדה לאבותינו עומדת גם לנו ולילדנו...
לא פעם חולפת המחשבה, מי ומי יהיו שם, במפקד הסיום הגדול.יהיו הקצינים הבכירים, אנשי המטות האלופים, המנהיגים יושבי האוהלים שנאמנותם, מעולם, לא הוטלה בספק. מדיהם מגוהצים ועטורי דרגות ללא רבב. הם, נאמנים היו תמיד וכל חייהם הופרשו והוקדשו- לכבוד האלוקים. יהיו גם החיילים הקרביים, פצועים משותתים דם ומדיהם בלויים מאוד. כל גופם מצולק ואש של נאמנות בוערת בהם. את נפשם מסרו, עבורו. את דמם וכל ימיהם וזמנם הקריבו בחזיתות החסד, בשדות הקרב על עוד קורטוב אמת וצדק, בעשייה אמיתית- למענו.
אבל!
אבל, גם האזרחים הפשוטים יתקבצו בריצה, האנשים הקטנים מן השורה, שדבר המלחמה והניצחון נודע להם ברגע האחרון.
הם יבואו בבהלת חפזון, לבושים בגדי יום יום וחול.
המצביא הגדול הגיע! תעבור השמועה ברחובות, וכולם יחטטו בכליהם במבוכה נואשת. מדים של ממש אין להם, גם לא צלקות עמוקות. מעולם לא לחמו תחת אש המקלעים. אבל הם נתיניו האוהבים, ואין להם מלך אחר! בחטף ייקחו פיסת בד או סרט, יכרכו על זרוע וסביב הצוואר, ויתייצבו נרגשים בשורות.
כולנו נבוא.
ונישא למצער, שרוך או חגורה, כפתור או ממחטה, צרור מצות כשרות דקות, אות נאמנות ואהבה.
דפים קשורים
סגולה גדולה להצלחה ולהצלה בכל העניינים ללמודה "בעיון" בכל ימות השנה ובפרט בחודש ניסן ועיקרה בערב פסח אחר חצות
פסח...שיעבוד הנקיונות... דוד הוד | שאו מרום עיניכם ו' ניסן ה'תשע"ב"אז למה אנו מתעייפים כל כך. למה הבית נכנס למשטר ניקיון וסדר, וגילוחי שכבות אבק שלוות, בנות חמישים שבועות תמימות ושקטות? מה פשר ההתנכלויות לגרגירי האבק שהפכו בין יום לאויב הלאומי של עקרות הבית? למה לפני כניסה לאחד מכל חדרי הבית, צריך קודם כל לנער את עצמנו במחבט כשר לפסח, וכשר לארבעים מלקות?"
"כן" - "לא" - זה לא תמיד שחור לבן שמעון גווירץ | שאו מרום עיניכם ב' ניסן ה'תשע"ב חלק מחובת החינוך המוטלת עלינו כהורים היא לאסור על ילדינו דברים מסויימים ולחייבם בדברים מסויימים, ילד חייב לשמוע מהוריו את המילה "לא" מפעם לפעם אחרת הוא יגדל להיות פרא אדם, הורה חייב לומר גם את המילה "כן" ולחייב את ילדיו בדברים מסויימים אחרת ילדיו יצאו פראי אדם